יום 2 – עפיפונים בשמי דלהי

ילד הודי מעיף עפיפון 2

הג’ט לג והחדר האפלולי חסר חלונות שאני ישן בו גרמו לי לקום ב- 10 בבוקר. התקלחתי (אין מים חמים במלון הזה) ורציתי ללכת לצלם את המיין באזאר, אבל עדיין לא הרגשתי בנוח ברחוב הסואן הזה ובטח שלא להוציא את המצלמה הגדולה שלי שתמשוך המון תשומת לב, דבר שגם ככה קיבלתי די והותר מההודים. הרגשתי טיפה מדוכא ותקוע בחדר. יצאתי מההלם וחיפשתי מה יש בלונלי פלאנט והחלטתי לבקר במבצר האדום. בקבלה של המלון שאלתי אם האתר פתוח מכיוון שיום למחרת זה יום העצמאות של הודו ומארגנים שם טקס גדול. הפקיד אמר לי “נו פרובלם”, הפעם החלטתי ליסוע בריקשה אופניים, את הנסיעה חלקתי עם תיירת סינית שהתמקחה עם הנהגים עד הרופי האחרון. הריקשה קטנה ובטח שלא למימדים שלי, תוסיפו לזה חוסר יכולת לשכך מהמורות בכביש ואין ספור מקרים של “כמעט ונפגע” ותקבלו מעדן ריקשה בטיבול אבק הודי. התיירת (שמה ווהווה) סיפרה לי שרק אתמול נהג הריקשה שלה התנגש ברכב והיא עפה לכביש, מאותו רגע רק חיפשתי איפה לטפוס במקרה של תאונה .לאחר נסיעה מייגעת הגענו למבצר רק כדי לגלות שהוא סגור לרגל יום העצמאות (* לא לסמוך על פקידים במלון). מעבר לכביש ביקרנו בבית חולים לציפורים שהיה צמוד למקדש הינדי ולאחר מכן התפצלנו, אני המשכתי לרחוב “צ’אנדי צ’וק” – ציר התנועה הראשי בדלהי העתיקה. שם רציתי לראות גנים על שם גנדי – היה סגור, רציתי לבקר במקדש מומלץ – לא מצאתי אותו. שהגעתי לקצה הרחוב לאחר שהלכתי לכל אורכו הגעתי למסקנה החשובה שאם אני לא מעוניין לקנות משהו אז אין שום טעם ללכת סתם ברחוב. ההמולה, הלכלוך, ההצקות והתנועה סתם מעיקות. שהיה משהו מעניין לצלם, לא הרגשתי בנוח להוציא את המצלמה והעובדה שהייתי התייר היחידי באופק לא ממש עזרה.. בסוף הרחוב היתה רחבה גדולה במסגד, שם היה לי קצת שקט לבדוק בספר מה עוד כדאי לעשות. שני האתרים המומלצים ביותר הם המבצר האדום וג’מאה מסג’יד-המסגד הגדול ביותר בהודו!

המסגד באמת היה מרשים ויפה, ניתן לעלות לאחד הצריחים הגבוהים הצופה על כל דלהי, העליה דרך מדרגות לוליניות צרות מאוד שבקושי ניתן לעבור אחד על פני השני במקרה ומישהו יורד באותו זמן שאתה עולה. שמגיעים חסרי נשימה למעלה מתגלה רחבה בקוטר מטר וחצי שמצטופפים עליו המון הודים הנהנים מהתצפית היפה על כל העיר והבריזה הנעימה.

לאחר ניסיון ביקור במקום נוסף שהתגלה כסגור, חזרתי למיין באזאר לארוחת ערב. הפעם הלכתי על התפריט הישראלי ולקחתי שניצל וצ’יפס(210 רופי), ניסיתי גם egg parhntha (25 רופי) שז כמו מלאווח אבל לא מבצק עלים, שבאמצע יש חביתה. ומשקה יוגורט מתוק – לאסי(25 רופי). היה טעים!.

חזרתי למלון והחלטתי לבדוק אם אפשר לעלות לגג, מסתבר שזה היה הדבר הכי טוב שחשבתי עליו כי מצאתי את עצמי חוזר לשם הרבה. במרפסת יש שולחן וכסאות וניתן לתצפת על הגגות של העיר, בריזה נעימה מצננת את החום וילדים רבים עולים לגגות להעיף עפיפונים לכבוד יום העצמאות של הודו.

One comment

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *