יום 21 – 22 נסיעה למלכת ההרים – מאסורי

DSC_0044

יום 21- האופנוע מוכן ואני יוצא לדרך. הכביש עובר בשמורת טבע ושלטים מזהירים מפילים בדרך!

אני נוסע בכביש פתוח ללא תנועה, מסביבי ג’ונגל עם פילי בר, להקות קופים וריח נקי של גשם באוויר. פשוט מושלם.

אבל לא להרבה זמן.. הגשם מתחיל לרדת והכביש מתמלא במים וגם אני. לאחר 60 קילומטר בערך הכביש מתחיל לעלות להרים. והנוף משתנה לטרסות אורז, הרים שפסגותיהם נעלמים בעננים ובעלי חיים שמתהלכים באין מפריע. לאחר 10 קילומטר נוספים הגעתי למוסורי.

בגובה 1880 מטר, מאסורי, המוקפת גבעות ירוקות וצמחיה ירוקה עשירה, מהווה אתר נופש כבר משלטון הבריטי ואף ממשלת טיבט בגלות הקימה כאן לראשונה את משכנם. גם כיום ניתן למצוא במאסורי טיבטים, כ- 5000 בערך, המנהלים שוק פורה בכביש המרכזי, the mall, כך נקרא הכביש המרכזי בכל ההילסטיישנים.

הגעתי בסביבות 14:30 ולפי המלצת הלונליפלאנטלקחתי חדר Broadway hotel ב 400 רופי. אחד החדרים הכי מגעילים שייצא לי לישון בהם בטיול. אבל אני לא מתלונן. הערפל כבד ולא רואים כלום. אני הולך לישון ומקווה שמחר הראות תשתפר.

יום 22 –קמתי מוקדם בתקווה שיהיה בהיר, הסתכלתי מחוץ לחלון ויכולתי לראות ערפל סמיך. חזרתי לישון עוד שעתיים ואז הלכתי לאכול ארוחת בוקר. אני מגיע לחדר אוכל (שני שולחנות קטנים ומטבח קטן) מתמרמר על מזג האוויר ומקבל מנה שלא הזמנתי (דבר נפוץ בהודו באזורים שלא מדברים אנגלית). אני שם לב שהערפל מתפזר ואני מהר יוצא להליכה בשביל ה camel back , טיילת באורך 2.5 קילומטר שנשקף ממנה נופים מדהימים של גבעות ושל בתים יפים. לאורך הדרך התלווה אלי ילד שלא ידע אנגלית אבל ממש נהנה לסחוב לי את המטריה ולהסתכל על המסך של המצלמה כל פעם שצילמתי תמונה.

מאסורי

DSC_0013

DSC_0014

DSC_0018

DSC_0022

DSC_0023

DSC_0025

DSC_0027

DSC_0031

DSC_0032

DSC_0035

DSC_0037

DSC_0039

DSC_0040

DSC_0041

DSC_0044

בסוף הטיילת נכנסים שוב לכביש הראשי ושם עליתי ברכבל לנקודה הכי גבוה במאסורי 2290 מטר. שמשם ניתן לראות את עמק דון בצד אחד ואת רכס שיבליק בצד השני. בפסגה יש מספר חנויות לתיירים, מסעדהואפילו חנות קסמים. במאסורי אפשר לראות עושר רב לצד עונירב, כמו הרבה מקומות בהודו.

DSC_0052

שוק טיבטי

DSC_0057

DSC_0061

DSC_0062

DSC_0066

DSC_0067

DSC_0073

DSC_0074

DSC_0075

DSC_0076

כבר לילה ואני שוכב במיטה, מריץ בראש את אירועי היום לפני שאני הולך לישון ואז אני נזכר בכריסטיאן, בחור גרמני שפגשתי ברישיקש. כריסטיאן רכב לבד על אופנוע מהקצה הדרומי של הודו עד לרישיקש, בערך 3000 קילומטר. הוא סיפר שהמסע היה חוויה טובה אבל הרבה פעמים הציק לו שלא היה לו עם מי לחלוק את המראות היפים שראה ואת החוויות שעבר בדרך. עכשיו אני מרגיש את זה גם. המעברים החדים בין מקומות מתוירים ושהייה עם חברים שאני פוגש בדרך לבין להיות בודד בדרכים ולהגיע למקומות שכוחי אל שאנשים מסתכלים עלי כמו אל חיזר, מעצימים את הבדידות והגעגוע. לא חשבתי שארגיש כך. אני מהרהר לעצמי, ” כדאי לי בכלל לטייל במקומות נידחים כאלו, מקומות שלא מדברים אנגלית ואין שום תייר?”,  “כמה זמן אני מסוגל לטייל לבד לגמרי?”,  “האם זה בגלל שאני בארץ שלא מדברים אנגלית?”.

מחר אני ממשיך לכיוון שימלה אבל אני רוצה לחלק את הדרך לשתיים אז חיפשתי במפה מקום לעצור בו והחלטתי לעצור ברנוקה, האגם הגדול ביותר בהימצ’לפארדש .

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *