יום 25- 27 הכביש המושלם בהרים ושימלה

DSC_0220

יום 25 – חזרתי חזרה בכביש הרעוע לנאהן וקצת לפני היישוב הגעתי לצומת. ימינה לדרך הקצרה אך המועדת לפורענות ושמאלה לדרך הארוכה אבל בכבישים סלולים. אני עוצר ליד קבוצה של אנשים ושואל את דעתם, כולם אמרו לי לקחת את הדרך קיצור, הם אמרו שהיא באמת משובשת ויש קטעים קשים אבל “רק” 20 קילומטר מתוך ה 120 שאני צריך לעבור. החלטתי לסמוך עליהם.

IMG_20120906_103813

IMG_20120906_104054

IMG_20120906_112802

IMG_20120906_104102

ה- 20 קילומטר האלו נהפכו לסיוט הכי גדול שלי עד כה, הדרך מתפתלת בהרים ונראית מאולתרת והרוסה, הכביש לא סלול ואני מתמרן את האופנוע ששוקל כמעט 200 קילו ולא בנוי לשטח בין הבוץ והאבנים. מידי פעם כדי לשמור על הערנות שלי מגיע משאית מעבר לפינה ומאיימת לזרוק אותי לתהום. “לא להחליק, לא להחליק” אני אומר לעצמי ומקווה שאני לא אתקע פה עם פנצ’ר.

אחרי ה- 20 הקילומטר האלה התחלתי במה שהסתבר להיות מקטע הרכיבה המושלם, כביש אספלט חדש ורחב, באמצע שומקום בהרי ההימליה, האוויר צח וקריר, עצים ענקיים מסביבי וממני לאופק גבעות והרים משובצים בתים כפריים ועננות לבנה בלתי מזיקה. אני מטה את האופנוע ימינה ושמאלה בהרמוניה מושלמת עם קימורי הכביש. המנוע עובד בצורה חלקה ומושלמת ושום בעיה טכנית לא מפתיעה אותי. אני בנקודת השיא של חווית הרכיבה. עונג צרוף.

בהדרגתיות הכביש מתמלא בבתים, עצרתי לאכול “סמוסה” ולתה ואז המשכתי עד שהגעתי למרכז העיר, שימלה (Shimla).

IMG_20120906_105007

IMG_20120906_112231

שימלה המכוסה יער אורנים, שוכנת בגובה ממוצע של 2000 מטר במרכז רכס ההימלאיה המערבי. העיר בנויה בסגנון אירופי, ומהווה עיר מפלט מהחום של הקיץ כבר מתקופת הבריטים ב 1822. כיום מאכלסים את שימלה כ 143,000 תושבים ומידי קיץ מגיעים כ- 10,000 תיירים.

שימלה

שימלה

אני מחנה את האופנוע בחניון מסודר (חדר שינה של משהוא) ועולה למלון YMCA,

ymca

אני לוקח חדר ב 500 רופי כולל ארוחת בוקר. אחרי מקלחת חמה אני יורד לרחוב הראשי לסיבוב ומתרשם מהעיר. העיר עמוסה תיירים הודים עשירים והחנויות בהתאם.

בנייה אירופאית בשימלה

כניסייה

הרידג' בשמלה

מחדר האוכל של המלון

DSC_0275

DSC_0274

DSC_0273

DSC_0272

DSC_0271

DSC_0270

DSC_0269

DSC_0264

DSC_0263

DSC_0262

DSC_0261

DSC_0260

DSC_0259

DSC_0258

DSC_0255

DSC_0254

DSC_0253

DSC_0252

DSC_0251

DSC_0250

DSC_0248

DSC_0247

DSC_0246

DSC_0244

DSC_0241

DSC_0240

DSC_0239

DSC_0238

DSC_0237

DSC_0236

DSC_0235

DSC_0229

DSC_0227

DSC_0226

DSC_0225

DSC_0224

DSC_0223

DSC_0221

DSC_0220

DSC_0219

DSC_0218

DSC_0217

DSC_0216

אני חוזר חזרה לחדר ומגלה את שקית המסמכים שלי על הרצפה וסוכריות שהיו בתוכה פזורות על השטיח. “מה הולך פה?” אני מנסה להבין ובוחן את העדויות. רק הסוכריות מחוץ לשקית אבל מבט מקרוב מגלה שאין סוכריות רק עטיפות ריקות. השקית סגורה. אף אחד לא פרץ לי לחדר. אני בודק את שאר הציוד שלי ומגלה חורים קטנים בכל השקיות ניילון שלי, “עכברים?!?!” אני תוהה ומגלה חורים גם בשקית המסמכים. אני סורק את החדר ומניח שהם הגיעו מהחלון המסורג שהיה פתוח, למרות שזה נראה לגמרי לא אפשרי לעכבר לטפס חזרה לשם. ליתר בטחון אני עושה ניסוי, סגרתי את החלון והנחתי פיתיונות (עוגה) בנקודות אסטרטגיות בחדר. יום למחרת הפיתיונות במקומם, לפחות אני יודע עכשיו שהם נכנסו מהחלון. אבל עדיין התקשיתי להאמין שעכבר הצליח לטפס פנימה והחוצה דרך החלון כי זה מצריך ממנו לטפס על קיר חלק. יותר מאוחר באותו היום נתקלתי בשלט על הקיר המתריע לסגור את החלונות כי קופים נכנסים לחדר וגונבים דברים!

קופים

יום 26 -27-  בכל הנסיעות שלי עם האופנוע כל הציוד שלי כולל המצלמות קשור מאחורה בצורה כזאת שאין לי אפשרות לצלם בדרך תמונות של הנוף או של הדרך וזה חבל כי הרבה מהנפים המדהימים והבתוליים נמצאים בדרכים. אז החלטתי להיכנס לחנות של ניקון ולקנות מצלמה קומפקטית אטומה למים שגם תיכנס לכיס ותהייה קלה וגם אני לא אצטרך לפחד שיורד גשם שהיא תיהרס. אחרי מחקר קטן באינטרנט, קניתי את ה Nikon s30 במחיר מעולה של 460 שקל (6000 רופי).

אחרי הקנייה קניתי כמה שטויות בזול ושלחתי חבילה של דברים שאני לא צריך יותר וקניות לארץ. מסתבר שבשביל לשלוח חבילה לארץ הייתי צריך ללכת לחנות ספרים לקבל קופסת קרטון אחרי ששמתי בתוכה את הדברים ללכת לחייט שיתפור לי בד לבן מסביב לקופסא וכמובן שהוא היה צריך ללכת לשוק לקנות את הבד ואחרי שסיים חזרתי לסניף הדואר למלא טפסים ולשלוח את החבילה  וכך כל העסק לקח כמעט יום שלם. החבילה שקלה 4.3 קילו ועלה לי 1400 רופי בערך 100 שקל.

העיר מלאה עננות כבדה ובין רגע הענן חולף ונוף הררי מקסים נגלה. אני לא מצליח למצוא נעלי טרקים ואני נכנס למסעדה לאכול ארוחת ערב. העיר ריקה מתיירים מערביים ואני יושב לבד לאכול. לקראת סוף הארוחה, חבורה של סטודנטים הודים צעירים שיבשו מולי הזמינו אותי לשבת איתם, תוך זמן קצר הרגשתי כאילו אני יושב עם חברים מהבית בפאב שותים בירה מדברים וצוחקים. חוץ מהעובדה שהם לא הפסיקו לתת לי אוכל ושתיה ובסוף לא נתנו לי לשלם על הארוחה. אני מניח שחוויה כזאת חווים רק שמטיילים לבד.

בילוי הודי


One comment

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *