יום 53-50 קטמנדו חלק א

  אני כבר 50 יום בהודו ואני מאוהב, הודו היא כמו כובע של קוסם וכל יום הקוסם שולף מהכובע משהוא חדש ומסעיר. טעמתי רק מקצה המזלג של הודו ואני עוד אחזור, אבל עכשיו אני מעדיף לדבוק בתוכנית שלי ולטוס לנפאל. בשדה התעופה באמריצר קונסים אותי ב-2500 רופי על עודף משקל של 5 קילוגרם. תמיד התיק שלי מלא עד אפס מקום. מנהג מגונה שאני חייב להפסיק אותו.

קטמנדו – היא עיר הבירה של נפאל וחיים בה כמיליון איש. רק בשנות ה 70 נפתחה המדינה לטיסות בינלאומיות. כיום הפכה התיירות לענף כלכלי חשוב ביותר בכלכלת העיר. מטיילים רבים פוקדים את העיר בכל שנה ובעיקר כאלו היוצאים לטרקים ברחבי המדינה. רופי נפאלי – המטבע המקומי, זול יותר משכנו רופי ההודי והמחיה במדינה זולה מאוד. המאכל המקומי והנפוץ ביותר הינו ה”דאל באט”, אורז פשוט עם עדשים בצד ומעט ירקות מבושלים. בדרך כלל זו מנה של אכול כפי יכולתך והמקומיים אוכלים אותו בידיים חשופות.

icon-car.pngKML-LogoFullscreen-LogoQR-code-logoGeoJSON-LogoGeoRSS-LogoWikitude-Logo
קטמנדו

loading map - please wait...

קטמנדו 27.715156, 85.310219

בשדה התעופה בקטמנדו חברתי לדיויד, תרמילאי צרפתי עם רסטות וקעקועים וחלקנו יחד מונית (200 רופי כל אחד) ל”טאמל”- רובע שבו מרוכזים המלונות, המסעדות, החנויות והגסטהאוסים. בדרך גילינו ששנינו קיבלנו המלצה לאותו גסט האוס – קטמנדו גרדן האוס. בדרך הבטתי מהחלון לרחובות, הרגשתי שהגעתי לעוד עיר בהודו ולא למדינה אחרת. אומרים שנפאל היא החצר האחורית של הודו וזה באמת מרגיש כך. הגענו לגסט האוס שנמצא במקום מעולה, לא בתוך ההמולה של הטמאל אבל מספיק קרוב ללכת ממנו ברגל לכל מקום. ולמזלינו גם היה חדר פנוי. לקחנו חדר יחד ויצאנו לסיבוב בעיר.

דיויד רתך במקצועו אבל בזמנו הפנוי פוקד את מכון הקעקועים הקרוב לביתו ולומד להיות מקעקע. דיוד רצה גם פה בנפאל לראות את המכונים המקומיים ובסוף הטיול לעשות קעקוע עם כיתוב נפאלי. הסתובבנו ברחובות ואני רואה בעינו של דיוד את השוק של נפאל, אני הגעתי אחרי 50 ימים בהודו והוא רק היום הגיע מצרפת. מה שלי נראה נורמאלי בעינו מזעזע. הרחובות צפופים, מלוכלכים ומלאי תיירים. האוויר מזוהם והרוכלים מציקים. נכנסנו לכמה מקעקעים ומסתבר שזה די נפוץ לעשות קעקועים במזרח. המחירים זולים אך רמת האומן וההיגיינה טובה. אני בינתיים תקוע בלי נעלי טיולים ומחפש נואשות נעלים נורמליות. רוב ציוד הטיולים שנמכר פה הוא ברמה מאוד נמוכה וספציפית נעליים אין במידה שלי בשום מקום! לפני שחזרנו לגסט האוס עצרתי בחנות שמוכרת כרטיסי סים וקניתי מספר מקומי עם חבילת גלישה.

קטמנדו

קטמנדו

קטמנדו

קטמנדו

בית חבד בקטמנדו

יום 51 – היעד הבא שלי הוא הטרק לאוורסט בייס קאמפ (everest base camp) אבל לפני שאני מתחיל אותו יש כמה סידורים שצריך לעשות לפני, קודם כל צריך לנסוע למרכז התיירות ולקנות אשרת כניסה וכרטיס הזדהות של תרמילאים. השלב הבא יהיה לקנות כרטיס טיסה ללוקלה ( lukla) כפר קטן בהרים שממנו מתחילים את הטרק. נסעתי בריקשה אופנים לקנות את האשרות והם עלו לי 5000 רופי. שחזרתי לטמאל המשכתי לחפש נעלים, מצאתי באינטרנט המלצה לחנות מסוימות והלכתי אליה, להפתעתי היו בה נעליים באיכות טובה אך במידה אחת גדולה ממני וללא מדרסים. בסופו של דבר קניתי אותם במחיר מגוחך של 2500 רופי כאשר חנויות אחרות הציעו לי נעלים ברמה נמוכה יותר ב 6000 רופי. קניתי גם שקים אטומים למים כל אחד 300 רופי. החזרתי את הציוד לחדר בגסט האוס ויצאתי שוב לחפש כרטיס טיסה. המחירים נעו בין 125$ ל 142$ לכל כיוון ואז ראיתי שלט בעברית “סוויסה”, הלכתי לשאול גם שם בציפייה שהמחיר יהיה יקר אבל להפתעתי הם הציעו כרטיס ב 120$ ואפילו היו כנים איתי שכבר 4 ימים לא יצאה טיסה ללוקלה עקב מזג אוויר גרוע. כל שאר המקומות אפילו לא הזכירו את העובדה הזאת הם רק רצו את הכסף שלי. בסויסה אמרו לי לחזור מחר ולראות אם השתנה המצב.

קטמנדו

קטמנדו

קטמנדו

יום 52 – הלכתי לסופר (המקום הראשון שפגשתי סופר במזרח, כמובן שהיו בו רק תיירים) וקניתי אוכל לטרק, תיכננתי לבשל לעצמי על בנזינייה בימים הראשונים. לאחר מכן הלכתי לרחוב שבו נמצאות חנויות הציוד המקוריות, לבדוק האם המחירים זולים יותר מבארץ (אותו דבר) ולחפש מדרסים לנעלים שלי (לא היה במידה שלי אז קניתי שניים קטנים ודחפתי לנעליים). בדקתי שוב בסויסה לגבי הטיסה ללוקלה ועדיין מזג האוויר לא אפשר טיסות. בערב יצאנו אני ודיוד לאכול ב”אוורסט סטייק האוס” סטייק טעים ואחרי זה לשמוע מוזיקה ב”ניו אורלינס”.

DSC_0102

DSC_0103

קטמנדו

אוורסט סטייק האוס

קטמנדו

קטמנדו

קטמנדו

יום 53 – דיוד עזב מוקדם בבוקר לפוקרה ואני עברתי לחדר קטן על הגג עבור 250 רופי. בזמן שאני מארגן את התיק שלי הגיע רג’ו המלצר של הגסט האוס, הוא בא לשבת איתי ועם השכן שלי ג’ון על הגג. רג’ו בן 30 והוא גר בגסט האוס, הוא מלצר ונהג. אך לא תמיד עבד בגסט האוס. רג’ו נולד למשפחה ענייה, הם גרו בכפר קטן השוכן רחוק מהעיר הגדולה. למשפחה יש משק קטן המכיל כמה תרנגולות וחזירים וחלקת אדמה שבה הם מגדלים לעצמם ירקות וקטניות. רוב האוכל הם מגדלים לעצמם וממעט האוכל שנשאר הם מוכרים בשוק. אין חשמל ואת המים שואבים מהבאר. באביב ובקיץ המשפחה נרתמת לעבד את השדה ומגדלת בו כמה שיותר אוכל ובמגוון הגדול ביותר שהאדמה נותנת. בסתיו ובחורף מזג האוויר קר מידי ושום דבר לא גדל, בתקופה הזאת הם נחים בבית ושורדים ממשק החי ומהאוכל שאגרו בחודשי הקיץ. כנהוג באזורים האלה כאשר הגיע רג’ו לגיל 18 חיתנו אותו עם בחורה שההורים בחרו עבורו. נולדו להם ילדים והמשפחה גדלה, אך חלקת האדמה הקטנה ומשק החי הצנוע כבר לא הספיק להם לייצר כמות אוכל שמספיקה לכולם. רג’ו נאלץ לעבור לעיר ולמצוא עבודה בזמן שהמשפחה שלו נשארה בכפר. רג’ו עובד בכל שעות היממה וישן בגסט האוס, רק לעיתים רחוקות מגיע לביקור בכפר. כבר שנתיים עברו מאז הגיע לקטמנדו. “מתי תחזור חזרה למשפחה שלך?” אני שואל. “שיהיה לי מספיק כסף” הוא ענה, “כמה זה מספיק? מה תעשה עם הכסף ברגע שתחזור לכפר?” ניסיתי להבין. “ברגע שיהיה לי מספיק כסף לבנות חממה ולהגדיל את המשק החי אחזור, ככה נוכל לגדל אוכל גם בחורף”.  הסיפור של רג’ו ליווה אותי לאורך כל הטיול. בהודו ונפאל יש המון כפרים נידחים, כמו הכפר שרג’ו בא ממנו. אם הזמן הבנתי שהסיפור של רג’ו הוא לא יוצא דופן. אכלוסיה גדולה מאוד חיה כמו לפני אלף שנה.

קטמנדו בלילה

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *