יום 7 – הנסיעה לאגרה, הסיוט.

מתקן הפנצ'רים מתלהב מהאופנוע

30 בבוקר מעמיס את האופנוע ויוצא לדרך. עוד קצת התברברות וב8:00 הגעתי לכביש הבין עירוני NH2 לאגרה. הכביש דומה יותר לכביש עירוני בארץ מאשר דרך ראשית. איכות האספלט מזגזגת בין סביר לבין סכנת נפשות. ורוב הזמן יש תנועה מאוד ערה שכוללת מכוניות, ריקשות, אופנועים, הולכי רגל, פרות, כרכרות, סוסים ומשאיות. מה גם שכיוון התנועה הוא רנדומאלי לחלוטין. רוב הזמן אני נוסע במהירות של 40-60 קמ”ש ובקטעים מפנקים ב 80 קמ”ש. הדרך עוברת רבות דרך ערים ששם התנועה פקוקה לגמרי והאוויר רווי ארומת אגזוזים.

אני נוסע בניב הימני (המהיר-הפוך מישראל) שלפתע מתפרץ לי אופנוען מגדר ההפרדה שמימין. אני סוטה שמאלה תוך כדי צפירה והוא ממשיך לסטות לכיווני, רגל ימין שלי קיבלה מכה מהאופנוע שלו ונזרקתי לשוליים. תוך כדי כל האירוע הזה אני עם היד והרגל על הברקס וממעיט בצורה ניכרת את מהירות הנסיעה ככה שכבר הייתי בשוליים, נסעתי יחסית לאט. הצלחתי להשתלט על האופנוע ולהחזיר אותו לאט חזרה לכביש. הלב שלי בדופק מקסימלי ואני מלא באדרנלין. ראיתי בדמיון איך הכל היה יכול להיגמר עכשיו.

הפעם הכביש יחסית פנוי והגעתי לנוף כפרי. תוך כדי שיוט ב70 קמ”ש אני מרגיש שהאופנוע מתחיל להתנדנד. אני מיד עוצר בצד ומזהה פנצ’ר בצמיג האחורי. “כל התקלות הולכות לקרות לי כבר בהתחלה?” אני חושב לעצמי בייאוש. אני מסתכל שמאלה וימינה ואין לי מושג מה לעשות עכשיו, “איפה לעזאזל יש פה פנצ’ר מאכר ואיך לעזאזל אני אגיע אליו?”. נפנפתי בידיים לאופנוען שבדיוק הגיע והוא עצר לידי. אני מצביע על הפנצ’ר והוא, מצביע למסעדה 30 מטר מאחורי. אני דוחף את האופנוע לשם ומגלה מתקן פנצ’רים צמוד למסעדה וגם תחנת דלק. “לא יאומן”  אני אומר לעצמי, לקבל פנצ’ר ליד פנצ’ר מאכר. הבחור תיקן את החור בפנימית כאילו זה היה צמיג אופניים ועל הדרך ראינו שהצמיג קרוע מבפנים ויש בו חור. בכל ארץ נורמלית אחרת היו מחליפים מיד את הצמיג, אבל לא פה בהודו. הוא ריפד לי את הצד הפנימי של הצמיג בחתיכות של פנימית ושלח אותי לדרכי (200 רופי).

מתקן הפנצ’רים מתלהב מהאופנוע

אני ממשיך ברכיבה לאגרה. ותקלה נוספת מגיעה לאתגר אותי, לפעמים שאני הייתי בעצירה מוחלטת ברמזור או בפקק, הטורים של המנוע היו יורדים ושהייתי נותן גז, המנוע היה נחנק וכבה. אני בכביש מלא מכוניות, חום מטורף סירחון של אגזוזים צפירות ללא הפסק והאופנוע נכבה לי באמצע הכביש. איזה כיף לי.. וזה חזר על עצמו מספר פעמים בכל עיר שהגעתי אליה

השעה כבר 11:00,  ופתאום אני מרגיש כאילו נכנסתי בקיר של לחות ותוך 30 שניות גשם התחיל לרדת. שיצאתי מדלהי לא חשבתי שירד גשם אז לא שמתי כיסוי נגד גשם על התיק. אז עצרתי בצד הדרך תחת עץ גדול ונכנסתי לתפוס מחסה אצל מוכר צ’אי. אחרי שעה של גשם חזק וצ’אי טעים הבנתי שאי אפשר לדעת מתי הגשם יפסק ואני צריך להמשיך בגשם. כיסיתי כמה שיכולתי את התיקים והמשכתי בנסיעה איטית של 40 קמ”ש, מנגב את הטיפות ממשקף הקסדה ומנסה לזהות בורות דרך המים שזורמים על הכביש. אחרי 4 שעות הגעתי לאגרה ונסעתי לפי השלטים לטאג’ מאהל. הגעתי לשער המערבי ששם הכניסה לרכבים אסורה. בחור אחד הציע לקחת אותי לאזור של המלונות  ולהראות לי מלון, כמובן שהוא יקבל עמלה על זה. אמרתי לו שאני רוצה להגיע למלון ספציפי והוא הסכים לקחת אותי לשם. הוא הרכיב את חבר שלו על האופנוע ונסעתי אחריו. אני לא יודע אם זה היה טריק או לא אבל שהגענו הוא נכנס למלון ויצא ואמר שהכל תפוס, שנכנסתי ושאלתי בקבלה אמרו לי שבאמת הכל תפוס. אז הלכתי לראות את המלון שהוא רצה להראות לי והוא היה מעפן אז ויתרתי, הוא אמר שיראה לי רק עוד מלון אחד, שנטי לודג’ ובאמת המלון הזה היה בסדר גמור. רק מה, המלון לא הסכים להביא לו עמלה אז הוא בא לבקש ממני.. החניתי את האופנוע בחניה מקורה בתוך המלון והעליתי את הציוד לחדר. שילמתי 800 רופי עבור חדר עם מזגן, בחירה מעולה. אגרה הייתה ממש חמה ולחה. ישר התקלחתי מכל הג’יפה שצברתי מהדרך ועליתי למסעדת הגג הצופה לטאג’ מאהל ולעיר כולה. הייתי מיובש ורעב אחרי שנסעתי רצוף כמעט כל היום, והיה נחמד לנוח במקום הזה. המסעדה התמלאה תיירים והתיישבתי ליד שולחן שדיבר אנגלית. הייתי כמהה לאינטראקציה עם תיירים אבל הייתי עייף ורעב וגם הם היו באמצע שיחה כזאת שלא הרגשתי נעים להפריע. לקראת סוף הארוחה מצאתי הפוגה בשיחה שלהם. “הגעתם היום?” שאלתי. ותוך שתי דקות ישבנו בשולחן אחד ודיברנו כל הערב. ג’ואנה, אליסיה ולורה סטודנטיות מוינה, ז’אן שעובד עם מעצב אופנה ואינגריד אשת עסקים מצרפת. קבענו להיפגש ב5:45 במסעדה ולצאת לטאג’ מאהל, ככה גם לא יהיו הרבה אנשים וגם הטאג’ יקבל גוון אור מיוחד מהזריחה. הקארמה משתפרת.

* בנסיעות ארוכות אני לא מוציא את המצלמה ולכן לא יהיו הרבה תמונות מהדרך, המצלמה  בתוך התיק שקשור לאופנוע וזה סיפור כל פעם להוציא ולהכניס אותה. להשאיר אותה בחוץ זו לא אופציה בגלל מזג האוויר ההפכפך. ובנוסף כל נסיעה כזאת היא מעל 6 שעות ואני לא רוצה להתעכב בדרך..

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *