יום 9 – להיתקע באמצע שומקום בגשם ולחזור לדלהי לתקן את האופנוע.

הכביש המהיר אגרה-דלהי



6:50 בבוקר, סיימתי לקשור את הציוד על האופנוע (הפעם מוגן מהגשם) והתחלתי מנווט את דרכי בין הטינופת והפרות אל שער העיר. למזלי הצלחתי להתחמק מהפקקים והגעתי לכביש המהיר החדש-  taj expres hayway ב 8:00. “וואו! איזה כביש כיפי!”, אני צועק לעצמי בתוך הקסדה. 200 קילומטר, שלושה נתיבים לכל כיוון, תנועה דלילה ביותר, אספלט איכותי ונוף של שדות אורז וקני סוכר, פשוט תענוג. אני משייט בגז קבוע על 70-80 קמ”ש וסופג את החוויה.

 

כנראה שלא הייתי נהנה ככה לולא סבלתי כל כך בדרך הנה ולכן, כדי שאני אמשיך ליהנות בדרכים הבאות, גשם כבד החל לרדת. אני מוריד את המהירות ל40-50 קמ”ש ומנגב את משקף הקסדה מידי פעם. לא נשאר נקודה יבשה אחת על הגוף שלי וטמפרטורת הגוף שלי מתחילה לצנוח. אחרי שעה וחצי של רעידות לא רצוניות אני נשבר. כל כמה קילומטרים יש מבנה של שירותים ומסעדה שעתידה להיבנות ושם אני עוצר יחד עם עוד כמה אופנוענים. הם מסתכלים עלי כמו על חיזר בזמן שאני סוחט את הבגדים והנעלים ומנסה להתחמם. אחרי שעה בערך הגשם נחלש, אני מוציא את המעיל, מוודא שכל הציוד עדיין קשור טוב ומתניע את האופנוע. כלומר, ניסיתי להתניע, אחרי 20 דקות של ניסיונות בלתי פוסקים, כאב ברגל וחולצה רטובה שוב רק הפעם מזיעה, הבנתי שיש בעיה. התיישבתי על האופנוע בראש שמוט והתכוננתי נפשית לעוד אתגר שהודו מכינה לי.

בדרך כלל לאורך הכבישים הבין עירוניים נמצאים ישובים וערים רבים וקשה למצוא קטע כביש ארוך ללא בתים, חנויות או תחנות דלק. אך הפעם אני בכביש אגרה כמו כביש 6 בארץ ולא היה כלום בצד הדרך. אני מנסה לחשוב איך לפתור את הבעיה שלפתע אחד האנשים מצביע לי על המסוף שבו משלמים את האגרה ואומר את המילה “מכניק”. זרזיף של תקווה הופיע בליבי והתחלתי הולך קילומטר לבודקה. “הלוואי שהם יודעים אנגלית” אני ממלמל לעצמי. שהגעתי למבנה ראיתי אנשים במדים ופניתי לבחור עם הדרגות הכי גבוהות. אמרתי לו שהאופנוע שלי נתקע ואם יש פה מכונאי אולי שיכול לבוא לבדוק. הוא מסתכל עלי במבט ריקני ושואל אותי אם אני יודע הינדי. נראה לי שזו הנקודה שהפסקתי להאמין שאנשים יבינו אנגלית מחוץ לאתרי תיירות. אני אומר לו “מכניק” ומצביע על הקסדה שלי. את זה הוא הבין. הוא הלך לממונה שלו, והוא נתן לו מספר טלפון של מכונאי אופנועים. ניסינו להתקשר אבל הוא לא ענה. הוא לקח אותי החוצה והצביע לאופק ואומר לי שחמישה קילומטר מפה יש מכונאי וללכת לשם לקרוא לו. “כן, אני אלך חמישה קילומטר למקום שספק אם אמצא ואשאיר את כל הציוד שלי באמצע שומקום. לא נראה לי..” אני חושב לעצמי. אני חוזר לאופנוע ומבקש מהאופנועים האחרים שינסו לבדוק מה הבעיה, אף אחד לא הצליח. אחד האנשים שדיברתי איתם מקודם מגיע מהמסוף ואומר שהם הצליחו לתפוס את המכונאי והוא בדרך לפה, “הוא יגיע בעוד 40 דקות בערך”, הוא אומר לי. בינתיים מתקהלים כולם סביב האופנוע שלי ומדברים ביניהם בהינדי. “מכניק” אני שומע שוב מישהו אומר ומצביע לזוג אנשים המגיעים ברגל. “סאלאם עלכום” המכונאי אומר ומיד מתחיל לבדוק את האופנוע. הוא הגיע עם הבן שלו ועם כמה כלים בסיסיים. לפני שהצלחתי להבין מה הם עושים האופנוע מתניע. הוא מראה לי שניקה את הקרבורטור ושהכובע השחור שמתלבש על הפלאג מקולקל ולנסוע חזרה לדלהי שהכבל מחובר באופן רעוע לפלאג בלחץ ושהוא ניטרל את הסוויטש של המפתח בטענה שהמים חדרו לכבלים ועשו קצר ושאני צריך להחליף את צמת חוטי החשמל שמגיעה לסוויטש. “טוב, זה נשמע הגיוני”.. אני חשב לעצמי. הרי זה קרה בגשם ועכשיו האופנוע עובד.. אבל לא רציתי לנסוע ככה, שהכבל מחובר לפלאג בצורה כל כך מאולתרת וביקשתי שיביא כובע כזה חדש. הוא שלח את הבן שלו חזרה לכפר להביא את החלק. והמתנו לו עוד דקות ארוכות עד שחזר. 500 רופי ואני על הדרך חזרה לדלהי. בדרך אני כבר מתכנן לחזור למיין באזר לקחת חדר נורמאלי ולחזור למוסכניק הטוב שהייתי אצלו פעם קודמת. סיפרתי לו מה קרה ומיד הוא אמר שזה משבת מנוע- מפסק בכידון שמכבה את המנוע. הוא אומר שתמיד גשם נכנס לשם וגורם לבעיות. אחרי ניתוק המפסק, האופנוע חזר לעבוד כמו שצריך. הוא חיבר חזרה את הסוויטש ואני חזרתי למלון. סופסוף אכלתי משהו וגם היספקתי לצלם קצת את המיין באזר.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *