Category Archives: הודו

יום 28- 29 קאסול, בירת הסמים הישראלית

DSC_03002

יום 28 – אני מוציא את האופנוע מהחדר\חניה ומשתדל לא להעיר את הבחור שישן שם, מעמיס את הציוד, הבחור מתעקש לצלם אותי עם הכלב שלו.

יוצא לדרך

ואני ויוצא לדרך. הפעם, קאסול. לא ידעתי שאני מתחיל את הנסיעה הארוכה ביותר שלי, כ 10 שעות. חלק מהדרך סלולה היטב וחלק כבישי עפר, הנוף משתנה בכל מקום וכל פעם אני נדהם מחדש.

KML-LogoFullscreen-LogoGeoJSON-LogoGeoRSS-Logo
משימלה לקאסול

loading map - please wait...

שימלה: 31.104605, 77.173424
קאסול: 32.009999, 77.314962
marker icon
icon-car.png Fullscreen-Logo KML-Logo
שימלה
Shimla, Himachal Pradesh, India
marker icon
icon-car.png Fullscreen-Logo KML-Logo
קאסול
Kasol, Himachal Pradesh, India

הדרך לקאסול

הדרך לקאסול

אני :)

הנוף מהדרך

הדרך לקאסול

הנוף מהדרך לקאסול

מפולות סלעים על הדרך

הדרך לקאסול

אחד ממיליוני המשאיות

נוף בדרך לקאסול

פרות על הכביש

מנסה לתקן את הצופר שהתקלקל לי

הדרך לקאסול

הדרך לקאסול

ב- 4 שעות האחרונות התחיל לרדת גשם לפרקים והטמפרטורה צונחת.

גשם בדרך

הכביש מתעקל לתוך מנהרה החצובה בהר. המנהרה נראית כמו מנהרת כורי פחם מאשר מנהרה לתחבורה. הקירות חשופי אבן ואין שום אוורור, התאורה מספיקה בקושי לראות את הרכב מקדימה והעשן הסמיך והמחניק שממלא את המנהרה גורם לי לדמוע בתוך הקסדה.  אחרי 10 דקות של גיהינום אני כאילו נזרק לתוך גן עדן, המנהרה נגמרת ונגלה לפני עמק ענק עם נהר שוצף וגואש. הכביש עובר על צלע ההר וחלקו אף חצוב בהר.

אומגות בין הרים

מפל ענק

הכביש והנוף

אני נוסע בכביש צמוד לטחב הגדל על הסלע והגשם מכה בי שנית, אני ממשיך בנסיעה איטית ואופנוענים מערביים שעצרו בצד הדרך מנופפים לי לשלום. אני חוצה גשר ושואל אנשים כמה עוד נסיעה יש לי לקאסול והתשובות רנדומליות. אני ממשיך עוד שעה וחצי בערך לתוך העמק בין ישובים קטנים של כמה בתים ולבסוף אני מגיע, עדר של כבשים מאלץ אותי ועוד כמה כלי רכב לעמוד במקום ולחכות כמה דקות עד שכל הכבשים יעברו. קיבלתי המלצה לגסט האוס שנמצא ליד בית חב”ד אז חיפשתי שלט לבית חב”ד ותוך 2 דקות מגיע מולי אופנוען עם כיפה, “עוד חצי קילומטר” הוא אומר לי. מיד אחרי בית חב”ד מצאתי את הפינק האוס שלצערי היה מלא. רטוב, קפוא ורעב אני משוטט ברחוב מחפש מקום לישון, לאכול ומקלחת חמה, מקלחת חמה בעדיפות ראשונה. הדבר הראשון שאני שם אליו לב שכולם ברחוב ישראלים. אני שואל אותם איפה כדאי לישון ומגלה שרוב המקום בתפוסה מלאה. בסוף מצאתי מקום ב 150 רופי, מקום נחמד, חדר נקי. אני ישר הולך להתקלח ולהתחמם ואחרי זה ארוחת ערב ולישון. 10 שעות נסיעה זה השיא החדש שלי וזה התיש אותי.

הגסט האוס

יום 29-  שוב אני קם מוקדם, 6:30, זה לא בשליטתי.

הנוף מהחדר שלי

אני יוצא לשוטט ברחובות ולהכיר את המקום החדש. כל החנויות עדיין סגורות ופתאום אני פוגש עוד אחד שקם מוקדם, ישראלי כמובן. אנחנו מחפשים יחד מקום לאכול ארוחת בוקר. בסוף הרחוב מצאנו את סמי בורקס, הזיוף לא המקורי. מצאנו שולחן עם רמזים למה שמתחולל שם בלילה.

שולחן בבוקר

החלטנו לשחק סנוקר עד שיפתחו אבל אחרי שעה וויתרנו וחזרנו לרחוב. מצאנו חנות קטנה שהמוכרת הסכימה להכין לנו תה. אחרי זה הלכנו לסמי בורקס המקורי ואכלנו ארוחת בוקר מפנקת עם נוף מהמם. בדרך חזרה לגסט האוס קאסול מתעוררת ומגלה לי את פרצופה האמיתי, כל החנויות מוכרות שלל אמצעים לצריכת סמים ובכל מקום שיחי קנאביס גדלים ללא מפריע. פרא. 99 אחוז מהאנשים פה הם ישראלים, שלטים בעברית בכל פינה וחנות.

זול וטוב

אביזרים

חנויות בקאסול

מריחואנה

מריחואנה

קאסול

קאסול

קאסול

קאסול

קאסול

קאסול

קאסול

קאסול

קאסול

קאסול

קאסול

קאסול

קאסול

קאסול

כבשים בכביש

אני מייבש את הבגדים שלי על חבל שמתחתי מחוץ לחדר ומדבר עם בעל הגסטהאוס. ההורים שלו היו חקלאים כמו רוב הדור הקודם שגר שם, גידלו תירס, עדשים ואורז. בחורף שום דבר לא גדל שם ויורד שלג וכך במשך כל החורף האוכלוסייה הייתה חייה על הגידולים שצברו מהקיץ וחיממו את הבית מעצי הסקה שהכינו מראש. “לא לעבוד בכלל כל החורף, נשמע טוב” אני חושב לעצמי.

בערב הלכתי לאכול שוב בסמי המקורי ואז נחשפתי לקאסול שכולם מתארים, המסעדה מחולקת לחדרים שיושבים בהם על מזרונים וכריות על הרצפה, המסעדה שבעלת שתי קומות מלאה רק בישראלים אפתיים, החדרים עפופי עשן מתקתק של ג’ארס ואין רגע נתון שאין משהו שלא מעשן ג’וינט, באנג או צ’ילום.  האווירה הייתה קשה לעיכול ולא הייתה נעימה, תכננתי לעלות לכפרים ולמעיינות החמים בהקדם.

כדי להגיע לכפרים צריך לקחת אוטובוס מקומי לבאראשני. מרחק שעה נסיעה בכביש רעוע צמוד לצוק ואז הולכים חצי שעה לכפר קלגה אפשר להישאר או להמשיך עוד 4 שעות טיפוס לקירנגה- המעיינות החמים.

יום 25- 27 הכביש המושלם בהרים ושימלה

DSC_0220

יום 25 – חזרתי חזרה בכביש הרעוע לנאהן וקצת לפני היישוב הגעתי לצומת. ימינה לדרך הקצרה אך המועדת לפורענות ושמאלה לדרך הארוכה אבל בכבישים סלולים. אני עוצר ליד קבוצה של אנשים ושואל את דעתם, כולם אמרו לי לקחת את הדרך קיצור, הם אמרו שהיא באמת משובשת ויש קטעים קשים אבל “רק” 20 קילומטר מתוך ה 120 שאני צריך לעבור. החלטתי לסמוך עליהם.

IMG_20120906_103813

IMG_20120906_104054

IMG_20120906_112802

IMG_20120906_104102

ה- 20 קילומטר האלו נהפכו לסיוט הכי גדול שלי עד כה, הדרך מתפתלת בהרים ונראית מאולתרת והרוסה, הכביש לא סלול ואני מתמרן את האופנוע ששוקל כמעט 200 קילו ולא בנוי לשטח בין הבוץ והאבנים. מידי פעם כדי לשמור על הערנות שלי מגיע משאית מעבר לפינה ומאיימת לזרוק אותי לתהום. “לא להחליק, לא להחליק” אני אומר לעצמי ומקווה שאני לא אתקע פה עם פנצ’ר.

אחרי ה- 20 הקילומטר האלה התחלתי במה שהסתבר להיות מקטע הרכיבה המושלם, כביש אספלט חדש ורחב, באמצע שומקום בהרי ההימליה, האוויר צח וקריר, עצים ענקיים מסביבי וממני לאופק גבעות והרים משובצים בתים כפריים ועננות לבנה בלתי מזיקה. אני מטה את האופנוע ימינה ושמאלה בהרמוניה מושלמת עם קימורי הכביש. המנוע עובד בצורה חלקה ומושלמת ושום בעיה טכנית לא מפתיעה אותי. אני בנקודת השיא של חווית הרכיבה. עונג צרוף.

בהדרגתיות הכביש מתמלא בבתים, עצרתי לאכול “סמוסה” ולתה ואז המשכתי עד שהגעתי למרכז העיר, שימלה (Shimla).

IMG_20120906_105007

IMG_20120906_112231

שימלה המכוסה יער אורנים, שוכנת בגובה ממוצע של 2000 מטר במרכז רכס ההימלאיה המערבי. העיר בנויה בסגנון אירופי, ומהווה עיר מפלט מהחום של הקיץ כבר מתקופת הבריטים ב 1822. כיום מאכלסים את שימלה כ 143,000 תושבים ומידי קיץ מגיעים כ- 10,000 תיירים.

שימלה

שימלה

אני מחנה את האופנוע בחניון מסודר (חדר שינה של משהוא) ועולה למלון YMCA,

ymca

אני לוקח חדר ב 500 רופי כולל ארוחת בוקר. אחרי מקלחת חמה אני יורד לרחוב הראשי לסיבוב ומתרשם מהעיר. העיר עמוסה תיירים הודים עשירים והחנויות בהתאם.

בנייה אירופאית בשימלה

כניסייה

הרידג' בשמלה

מחדר האוכל של המלון

DSC_0275

DSC_0274

DSC_0273

DSC_0272

DSC_0271

DSC_0270

DSC_0269

DSC_0264

DSC_0263

DSC_0262

DSC_0261

DSC_0260

DSC_0259

DSC_0258

DSC_0255

DSC_0254

DSC_0253

DSC_0252

DSC_0251

DSC_0250

DSC_0248

DSC_0247

DSC_0246

DSC_0244

DSC_0241

DSC_0240

DSC_0239

DSC_0238

DSC_0237

DSC_0236

DSC_0235

DSC_0229

DSC_0227

DSC_0226

DSC_0225

DSC_0224

DSC_0223

DSC_0221

DSC_0220

DSC_0219

DSC_0218

DSC_0217

DSC_0216

אני חוזר חזרה לחדר ומגלה את שקית המסמכים שלי על הרצפה וסוכריות שהיו בתוכה פזורות על השטיח. “מה הולך פה?” אני מנסה להבין ובוחן את העדויות. רק הסוכריות מחוץ לשקית אבל מבט מקרוב מגלה שאין סוכריות רק עטיפות ריקות. השקית סגורה. אף אחד לא פרץ לי לחדר. אני בודק את שאר הציוד שלי ומגלה חורים קטנים בכל השקיות ניילון שלי, “עכברים?!?!” אני תוהה ומגלה חורים גם בשקית המסמכים. אני סורק את החדר ומניח שהם הגיעו מהחלון המסורג שהיה פתוח, למרות שזה נראה לגמרי לא אפשרי לעכבר לטפס חזרה לשם. ליתר בטחון אני עושה ניסוי, סגרתי את החלון והנחתי פיתיונות (עוגה) בנקודות אסטרטגיות בחדר. יום למחרת הפיתיונות במקומם, לפחות אני יודע עכשיו שהם נכנסו מהחלון. אבל עדיין התקשיתי להאמין שעכבר הצליח לטפס פנימה והחוצה דרך החלון כי זה מצריך ממנו לטפס על קיר חלק. יותר מאוחר באותו היום נתקלתי בשלט על הקיר המתריע לסגור את החלונות כי קופים נכנסים לחדר וגונבים דברים!

קופים

יום 26 -27-  בכל הנסיעות שלי עם האופנוע כל הציוד שלי כולל המצלמות קשור מאחורה בצורה כזאת שאין לי אפשרות לצלם בדרך תמונות של הנוף או של הדרך וזה חבל כי הרבה מהנפים המדהימים והבתוליים נמצאים בדרכים. אז החלטתי להיכנס לחנות של ניקון ולקנות מצלמה קומפקטית אטומה למים שגם תיכנס לכיס ותהייה קלה וגם אני לא אצטרך לפחד שיורד גשם שהיא תיהרס. אחרי מחקר קטן באינטרנט, קניתי את ה Nikon s30 במחיר מעולה של 460 שקל (6000 רופי).

אחרי הקנייה קניתי כמה שטויות בזול ושלחתי חבילה של דברים שאני לא צריך יותר וקניות לארץ. מסתבר שבשביל לשלוח חבילה לארץ הייתי צריך ללכת לחנות ספרים לקבל קופסת קרטון אחרי ששמתי בתוכה את הדברים ללכת לחייט שיתפור לי בד לבן מסביב לקופסא וכמובן שהוא היה צריך ללכת לשוק לקנות את הבד ואחרי שסיים חזרתי לסניף הדואר למלא טפסים ולשלוח את החבילה  וכך כל העסק לקח כמעט יום שלם. החבילה שקלה 4.3 קילו ועלה לי 1400 רופי בערך 100 שקל.

העיר מלאה עננות כבדה ובין רגע הענן חולף ונוף הררי מקסים נגלה. אני לא מצליח למצוא נעלי טרקים ואני נכנס למסעדה לאכול ארוחת ערב. העיר ריקה מתיירים מערביים ואני יושב לבד לאכול. לקראת סוף הארוחה, חבורה של סטודנטים הודים צעירים שיבשו מולי הזמינו אותי לשבת איתם, תוך זמן קצר הרגשתי כאילו אני יושב עם חברים מהבית בפאב שותים בירה מדברים וצוחקים. חוץ מהעובדה שהם לא הפסיקו לתת לי אוכל ושתיה ובסוף לא נתנו לי לשלם על הארוחה. אני מניח שחוויה כזאת חווים רק שמטיילים לבד.

בילוי הודי


יום23- 24 אגם וגן חיות באמצע הג’ונגל

DSC_0117

יום 23 –  יצאתי ב 8:00 בבוקר ממאסורי,המנוע קר מצינת הבוקר ואני משייט דרך הערפל הסמיך לדרה דון הנמוכה,

IMG_20120904_083758

יוצא מהעיר וממשיך בדרך הראשית ומפספס את הפניה, ממשיך עוד כמה קילומטרים עד שאני קולט שאני לא בכיוון.

IMG_20120904_105526

אני מחליט לנסוע מדרך אחרת. אני נוסע בגשם ומבעד למשקף הרטוב אני רואה את רכס ההרים שאני צריך לחצות מימיני. בשעות הצהריים המאוחרות חציתי את “נאהן” היישוב האחרון לפני האגם. הכביש שמקשר בין נאהן לאגם הינו כביש בוצני וצר שתהום מאיימת מצד שמאלודרדרות בולדרים מאיימות מצד ימין. אני נוסע במהירות ממוצעת של 10 קמ”ש מנסה לאזן את האופנוע הכבד בנסיעה בבוץ , משימה לא פשוטה בכלל כשהנוף כל כך מדהים.

IMG_20120904_142356

בדרך נתקלתי גם במקדש קטן באמצע מפל..

IMG_20120904_143537

אגם רנוקה המוקף ג’ונגלים נקרא על שם האלה רנוקה, שוכן בגובה 672 מטר מעל פני הים ובעל היקף של  3214 מטר, האגםהינו הגדול ביותר בהימצ’אלפארדש. האגם וסביבתו מוגדרים כשמורת טבע וגן חיות קטן מקיף את האגם.

הגעתי לאגם ולקחתי חדר במקום במלון היחידי שהיה שם וגם הייתי התייר היחידי שהיה שם. (1300 רופי). הורדתי את הבגדים הרטובים והתקלחתי זריז, נשאר לי שעה וחצי של אור אז החלטתי לצאת לסיבוב בשביל שמקיף את האגם. השמש נמוכה ומאירה את האגם באור רך וכתמתם, מעולה לתמונות. הספקתי לראות בגן חיות דובי הימליה, אריה ולביאה, צבי מנוקד, קופים קופצים חופשי בין צמרת העצים ומיליון פרפרים בכל פינה.

DSC_0154

DSC_0082

DSC_0089

DSC_0091

DSC_0092

DSC_0095

DSC_0100

DSC_0104

DSC_0107

DSC_0108

DSC_0111

DSC_0112

DSC_0113

DSC_0116

DSC_0117

DSC_0118

DSC_0124

DSC_0125

DSC_0127

DSC_0130

DSC_0135

אני חוזר חזרה למלון בדיוק שכבר מתחיל להחשיך מידי, אוכל ארוחת ערב טפלה ומתיישב במרפסת של החדר שצופה לאגם. אני מסתכל לשמיים ומתבונן בלהקות העטלפים היוצאים מהג’ונגל לציד הלילי שלהם. לאט גם להקות יתושים ממלאים את הגוף שלי עקיצות ואני פורש למיטה.

יום  24  – 8:00 בבוקר ואני שוב על מסלול המקיף את האגם מצויד במצלמה סטילס ווידאו מוכן לצוד תמונות נוף ובעלי חיים

DSC_0136

DSC_0141

DSC_0142

DSC_0143

DSC_0149

DSC_0153

DSC_0155

DSC_0158

DSC_0159

DSC_0161

DSC_0162

DSC_0166

DSC_0171

DSC_0172

DSC_0178

DSC_0181

DSC_0188

DSC_0189

DSC_0190

DSC_0191

DSC_0193

DSC_0195

DSC_0197

DSC_0200

DSC_0201

DSC_0132

אחרי סשן הצילומים נסעתי לכפר קטן קרוב לקנות שמן מנוע לאופנוע ולהוציא כסף. שחזרתי למלון התייעצתי עם האנשים שעבדו במלון מה הדרך הטובה ביותר לנסוע לשימלה (Shimla) והוא המליץ לי לא לנסוע דרך הקיצור דרך כי הכביש משובש ומלא אבנים ולקחת את הדרך הארוכה יותר, תשובה שכמובן לא אהבתי. אני ממלא שמן באופנוע ומתכונן לנסיעה מחר.



יום 21 – 22 נסיעה למלכת ההרים – מאסורי

DSC_0044

יום 21- האופנוע מוכן ואני יוצא לדרך. הכביש עובר בשמורת טבע ושלטים מזהירים מפילים בדרך!

אני נוסע בכביש פתוח ללא תנועה, מסביבי ג’ונגל עם פילי בר, להקות קופים וריח נקי של גשם באוויר. פשוט מושלם.

אבל לא להרבה זמן.. הגשם מתחיל לרדת והכביש מתמלא במים וגם אני. לאחר 60 קילומטר בערך הכביש מתחיל לעלות להרים. והנוף משתנה לטרסות אורז, הרים שפסגותיהם נעלמים בעננים ובעלי חיים שמתהלכים באין מפריע. לאחר 10 קילומטר נוספים הגעתי למוסורי.

בגובה 1880 מטר, מאסורי, המוקפת גבעות ירוקות וצמחיה ירוקה עשירה, מהווה אתר נופש כבר משלטון הבריטי ואף ממשלת טיבט בגלות הקימה כאן לראשונה את משכנם. גם כיום ניתן למצוא במאסורי טיבטים, כ- 5000 בערך, המנהלים שוק פורה בכביש המרכזי, the mall, כך נקרא הכביש המרכזי בכל ההילסטיישנים.

הגעתי בסביבות 14:30 ולפי המלצת הלונליפלאנטלקחתי חדר Broadway hotel ב 400 רופי. אחד החדרים הכי מגעילים שייצא לי לישון בהם בטיול. אבל אני לא מתלונן. הערפל כבד ולא רואים כלום. אני הולך לישון ומקווה שמחר הראות תשתפר.

יום 22 –קמתי מוקדם בתקווה שיהיה בהיר, הסתכלתי מחוץ לחלון ויכולתי לראות ערפל סמיך. חזרתי לישון עוד שעתיים ואז הלכתי לאכול ארוחת בוקר. אני מגיע לחדר אוכל (שני שולחנות קטנים ומטבח קטן) מתמרמר על מזג האוויר ומקבל מנה שלא הזמנתי (דבר נפוץ בהודו באזורים שלא מדברים אנגלית). אני שם לב שהערפל מתפזר ואני מהר יוצא להליכה בשביל ה camel back , טיילת באורך 2.5 קילומטר שנשקף ממנה נופים מדהימים של גבעות ושל בתים יפים. לאורך הדרך התלווה אלי ילד שלא ידע אנגלית אבל ממש נהנה לסחוב לי את המטריה ולהסתכל על המסך של המצלמה כל פעם שצילמתי תמונה.

מאסורי

DSC_0013

DSC_0014

DSC_0018

DSC_0022

DSC_0023

DSC_0025

DSC_0027

DSC_0031

DSC_0032

DSC_0035

DSC_0037

DSC_0039

DSC_0040

DSC_0041

DSC_0044

בסוף הטיילת נכנסים שוב לכביש הראשי ושם עליתי ברכבל לנקודה הכי גבוה במאסורי 2290 מטר. שמשם ניתן לראות את עמק דון בצד אחד ואת רכס שיבליק בצד השני. בפסגה יש מספר חנויות לתיירים, מסעדהואפילו חנות קסמים. במאסורי אפשר לראות עושר רב לצד עונירב, כמו הרבה מקומות בהודו.

DSC_0052

שוק טיבטי

DSC_0057

DSC_0061

DSC_0062

DSC_0066

DSC_0067

DSC_0073

DSC_0074

DSC_0075

DSC_0076

כבר לילה ואני שוכב במיטה, מריץ בראש את אירועי היום לפני שאני הולך לישון ואז אני נזכר בכריסטיאן, בחור גרמני שפגשתי ברישיקש. כריסטיאן רכב לבד על אופנוע מהקצה הדרומי של הודו עד לרישיקש, בערך 3000 קילומטר. הוא סיפר שהמסע היה חוויה טובה אבל הרבה פעמים הציק לו שלא היה לו עם מי לחלוק את המראות היפים שראה ואת החוויות שעבר בדרך. עכשיו אני מרגיש את זה גם. המעברים החדים בין מקומות מתוירים ושהייה עם חברים שאני פוגש בדרך לבין להיות בודד בדרכים ולהגיע למקומות שכוחי אל שאנשים מסתכלים עלי כמו אל חיזר, מעצימים את הבדידות והגעגוע. לא חשבתי שארגיש כך. אני מהרהר לעצמי, ” כדאי לי בכלל לטייל במקומות נידחים כאלו, מקומות שלא מדברים אנגלית ואין שום תייר?”,  “כמה זמן אני מסוגל לטייל לבד לגמרי?”,  “האם זה בגלל שאני בארץ שלא מדברים אנגלית?”.

מחר אני ממשיך לכיוון שימלה אבל אני רוצה לחלק את הדרך לשתיים אז חיפשתי במפה מקום לעצור בו והחלטתי לעצור ברנוקה, האגם הגדול ביותר בהימצ’לפארדש .

יום 12-20 רישיקש (חלק ב ) – מפלים, מקדשים, נהר הגנגס ושלווה.

DSC_00671

יום 12 – נעלי הטרקים שלי נהרסו..  הייתי רוכב איתם על האופנוע והרגלית הקטנה והחדה הכניע את הסוליה שלי. בכל פעם שהעליתי את האופנוע על הרגלית המשקל הכבד של האופנוע והתיק נקבו חור לתוך הנעל דרך הסוליה. אז קפצתי לחנות טיולים לחפש מציאה ומצאתי רק מפח נפש. נעל מחברה לא מוכרת ובמחיר של נעל טרקים בארץ. “טוב נו.. נקנה כבר בנפאל” אני חושב לעצמי. אני בודק מקום ללימוד יוגה שקיבלתי המלצה עליו ובסוף החלטתי לנסות באולם היוגה שליד הגסטהאוס שלי. השיעור היה טוב, יותר הרגיש לי כמו שיעור מתיחות וגמישות אבל זה בדיוק מה שהזדקקתי לו. בערב ישבנו כמה ישראלים במסעדה ואחד סיפר שהוא שמע שיש פארק מים באזור ויהיה ממש מצחיק  אם נלך,  למרות שהיו לי ספקות כמה כיף כבר יכול להיות שם החלטתי להצטרף וקבענו להיפגש בבוקר.

יום 13 – כמובן שאף אחד לא הגיע.. אי אפשר לסמוך על מה שחבורת סטלנים אומרת ב 12:00 בלילה.. חיכיתי קצת ובסוף יצאתי למקדש הגדול בלקסמן גו’לה

בכניסה לכל מקדש מפקידים את הנעליים ונכנסים פנימה. המקדש בנוי כמו עוגת חתונות ובכל קומה יש מספר חדרים קטנים שצמודים אחד לשני, בכל חדר פסל או מספר פסלים מעוטרים בבדים צבעוניים ואנשים משתטחים בפניהם ומביאים להם מנחות. בחלק מהחדרים יושבים אנשי דת שמברכים את המתפללים תמורת תרומה למקדש ומנחה לאלים. מעל כל חדר ולאורך המסדרונות יש פעמונים, הרבה פעמונים וכל אחד שעובר ליד פעמון מצלצל בו, כנראה כדי לקדם את התפילות שלהם או למזל טוב. לכן כל הזמן נשמעים פעמונים מ-360 מעלות.

. אחרי המקדש המשכתי למפל הקטן. ברישיקש יש שני מפלים. אחד נמצא בגדה הצפון מזרחית  (הקטן) והשני ממול (למעשה בגדה ממול ישנו שביל ארוך שבמעלה יש מספר מפלים ובריכות). כדי להגיע לשביל שעולה למפל צריך תחילה ללכת בכביש  כ-3.5 קילומטר, מצד אחד של הכביש הנהר והמצד השני ג’ונגל, תוך כדי ההליכה פוגשים להקות קופים ופרות כמובן.. כאשר מגיעים לצריפים ומיני חנויות שמוכרים צ’אי ומזון מהיר יודעים שזה המקום שמתחיל( או נגמר) השביל למפל. אחרי 5 מטר מתחילת השביל כבר הרגשתי שאני עמוק בג’ונגל. צמחיה גבוה ולחה, קופים מקפצים בצמרות העצים, אני חוצה נחל ונזהר מהבוץ. המפל אכן קטן אבל עוצמתי. בבריכה של המפל מספר מקומיים מצטלמים ומצטננים מהחום. אחרי מספר צילומים והרטבה של הראש אני חוזר חזרה.

גשם מפתיע אותי ואני תופס מכסה תחת צריף מעושן, בחורה מדליקה אש בתנור מחימר ומכינה לי צ’אי וסוג של מאכל מטוגן עשוי תפוחי אדמה וצ’ילי. מאוד חריף.  אני ממשיך חזרה לגסטהאוס בגשם ובחדר מגלה שהתיק “נגד גשם” כנראה לא יועד לגשם של הודו וכל המצלמות והעדשות שלי היו רטובות ולחות חדרה לתוך העדשות. כלומר עד שאמצע דרך לסדר את זה אין לי מצלמה. לילה טוב.

יום 14 – בודק את העדשות והן עדיין עם לחות בתוכן. אוכל ארוחת בוקר עם שתי השכנות הספרדיות שלי ובאמצע היום ג’ואנה ואליסיה שפגשתי באגרה הגיעו מדרמסלה ומתאכסנות בגסטהאוס צמוד. אנחנו יושבים במרפסת שצופה לוואדי ולנחל ומגרשים קופים שמנסים לגנוב לנו דברים מהשולחן, אנחנו קובעים לצאת מחר למפל הגדול. זה שעוד לא הייתי בו.

ייום 15- יוגה ב8:30 ומיד אחרי זה ארוחת בוקר הקבועה שלי, שתי ביצים, טוסטים עם ריבה וחמאה, סלט, תה ומיץ טבעי. מזג האוויר גשום כל הזמן ואי אפשר לדעת מתי הגשם יפסיק אז החלטנו לצאת בכל מקרה למפל. אני מרכיב את שתי הבנות על האופנוע כמו הודי מצוי ואחרי 3 קילומטר אנחנו מזהים את תחילת המסלול. המסלול התגלה כאחד המסלולים היפים ביותר שהתהלכתי בהם, הליכה בתוך יער גשם, ג’ונגל עם  קופי פרא, מפלי ענק על מצוקים מרוחקים ועננות נמוכה שבאה והולכת. בשביל פוגשים מספר מפלים קטנים עם בריכות שאפשר לטבול בהם והמים נעימים.

במעלה השביל שמענו רעשים של פטיש, דרך הערפל הבחנו בבית בודד מוקף טרסות אורז ובפלו קשור בקדמת הבית. החלטנו לרדת לבית. שהגענו קיבלו את פנינו שני בפלו קשורים, שני ילדים חמודים וכמה גברים היו באמצע בניית חדר נוסף לבית. הילדים הכינו לנו תה, שזה אומר שהם הדליקו מדורה כדי להרתיח מים. ובינתיים הלכנו לראות איך הגברים שוברים סלעים כלומר את צלע ההר כדי לפנות מקום לחדר הנוסף וזה רק בעזרת פטיש ואזמל. שתינו את התה בחדר מעופש וחשוך שהיה בו רק מיטה קשה ופוסטרים של אלים הינדים.

בערב אכלנו במסעדה מדהימה על שפת הגנגס צופים בערפילים המרחפים מעל הנהר.

יום 16 – הלכנו לשוק של רישקש, בערך 10 דקות על האופנוע. החניתי את האופנוע בצד הדרך ומיד צריפים על שפת הנהר משכו את תשומת ליבינו. ירדנו לראות. מצאנו ערימת פחונים וקרשים שמהווים בתים לכמה משפחות. הם רוחצים את עצמם ואת בגדיהם בנהר וחיות משק מסתובבות חופשי. אנחנו מתהלכים בין התרנגולות, חזירים וביוב שזורם בין הבתים הרעועים ואנשים מברכים אותנו לשלום. פתאום כמה ילדות במדי בית ספר חזרו הביתה ואחת הזמינה אותנו לביתה. אני הייתי צריך להתכופף כל הזמן, אני משאר שהגובה של הבית היה מטר שבעים. כוך קטן עם תנור מבוץ מהווה מטבח. ויריעות ניילון מנסות לעצור את הגשם מלטפטף פנימה,

נפרדנו לשלום והמשכנו לשוק, מהלכים בין החנויות ושותים מיץ קני סוכר וג’ינג’ר. בסוף הרחוב מגיעים לגדת הגנגס, הלכנו לאורך הטיילת וראינו ילדים משתעשעים במים, סגפנים וקבצנים נחים בצל. בדרך חזרה האופנוע לא התניע, אני מנסה 5 דקות וכשהתמלאתי זיעה הפסקתי, נזכרתי במה שהמכונאי עשה שנתקעתי בגשם בחזרה מאגרה, ניתקתי את כבל ההצתה וחיברתי ישירות לפלאג בלי המחבר. ווואלה! האופנוע מניע! נסעתי כמה דקות לחנות חלפים והחלפתי את המחבר הפגום.

יום 17-אוטובוס מקומי של שעה והגענו להארידוואר. הארידוואר נחשבת אף יותר קדושה מרישיקש. קנינו כרטיס משולב הכולל עליה בשני רכבלים לשני מקדשים שונים ותחבורה בינהם. אני עומד יחף (חייבים להוריד נעליים בכניסה למקדשים) בתור צפוף בכניסה למקדש. ריח זיעה וקטורת מלווים לאורך כל השהות במקדש. אנשים נושאים מנחות עשויות אורז תפוח ופרחים ואחד אחרי השני מביאים אותם לפסל קטן בתוך חדר קטן בפסגת המקדש. לאחר מכן הנשים מדביקות את התיקה (הנקודה האדומה על ראשם) על הקירות של החדר. כך נוצר חדר עמוס פרחים אורז תפוח ונקודות אדומות. בתוך המקדש מפוזרים פסלים קטנים שאנשי דת יושבים לצידם ומברכים את המתפללים תמורת תרומה למקדש. קיבלתי תיקה על המצח וצמיד אדום על היד.

הנוף מהמקדשים מרהיב ואחרי ביקור בשני המקדשים המשכנו לעבר הגהט (מדרגות המובילות לנהר) של הארידוואר לחזות בטקס הפוג’ה. הטקס היה שונה מאוד מהטקס ברישיקש. הגענו ב18:00 וחיכינו בגשם עד 19:00 שהטקס יתחיל. הגהט התחילה להתמלאות אנשים. ומוזיקה שהתנגנה ברקע הגבירה את הקצב. אנשים אוחזים סירות קטנות מעלים ירוקים שבתוכם יש עלי כותרת ונר. הם יורדים במדרגות עד למים ושם כוהן יברך אותם, בגמר הברכה הסירה נשלחת על המים והברכה נשלחת לאלים. חלק מהאנשים טובלים עצמם בנהר לטהרה וחלק מביאים בקבוקים לקחת מים קדושים חזרה הביתה. לקראת סוף הטקס  מדליקים לפידים גדולים והלפידים עוברים בין האנשים. הנחישות של האנשים לגעת בלפיד גובלת בטירוף (לעין המערבית)  והקהל נהיה יותר ויותר דחוס. כל אחד רוצה לגעת בלפיד כדי לקבל ברכה. לאורך כל הטקס ילדים עם מקל ארוך שבסופו מיכל מתכת, שוחים בנהר ומנסים לדוג מטבעות. בדרך חזרה אכלנו טאלי במסעדה מקומית, כמאט בכיתי מרוב חריף.

יום 18- 20-19  הלכנו לאורך הנהר ליד ראם ג’ולה ולפתע ראינו אנשים סוחבים אלונקה מבמבוק עם גופה עטופה בד צבעוני ופרחים, פניה חשופות.  מאחוריה מסתרך שורה של אנשים הצועקים מנטרה בהינדי שוב ושוב. עקבנו אחריהם לגדת הנהר. קבוצה אחת של אנשים החינה ערימה גדולה של עצים וקבוצה שניה לקחה את הגופה לנהר וטבלו את הגופה במים הקדושים, לאחר מכן מרחו את הגופה בבצק והניחו אותה על העצים, ואז כיסו גם את הגופה בעצים והדליקו הכול. איש דת היה נוכח במקום אבל חוץ מלראות שהכול מתנהל כשורה הוא לא דיבר או התפלל. ההינדים מאמינים שמי שנשרף בנהר הגנגס משתחרר ממעגל הלידה מחדש ולכן הנהר כל כך קדוש וחשוב.



יום 11-13 רישיקש – מפלים, מקדשים, נהר הגנגס ושלווה.

DSC_0104

רישיקש נמצאת בצפון הודו, במדינת אוטראקהאנד. העיר קדושה להינדואיזם ומהווה מוקד עליה לרגל. עיקר התיירות מתרכזת צפונית לעיר באזור שני הגשרים, לקסמן ג’ולה וראם ג’ולה.( ג’ולה בהינדי זה גשר) שם מרוכזים המסעדות, הגסטהאוסים והמקדשים. העיר מהווה גם כבירת היוגה והמדיטציה העולמית, כבר שנים אנשים מגיעים לרישיקש מכל העולם על מנת ללמוד יוגה ומדיטציה ואכן בכל פינה יש מקומות  לימוד המעבירים שיעורים וקורסים . ניתן ללמוד והתנסות במגוון הסגנונות ובהיצע גבוה של מורים.

אני יושב לארוחת בוקר במסעדה, הכל ירוק מסביב, הרים גבוהים ועננים מכסים את פסגותיהם. באבא יושב בכניסה ומנגן בחליל לנחש קוברה.

אני שם לב שאני שומע עברית מרוב השולחנות, כנראה השמועה על המקום עוברת מהר בין ישראלים. הפעם החלטתי לטייל קצת עם ישראלים, ניגשתי לשולחן שנראה לי הכי סימפטי ואחרי שיחה קצרה החלטנו ללכת יחד לאשרם של הביטלס (שם הביטלס כתבו את האלבום הלבן) ולאזור של הגשר ראם ג’ולה. האשרם של הביטלס היה נטוש, הג’ונגל השתלט על המבנים ורק בעל המקום נשאר כדי לגבות דמי כניסה מתיירים. התהלכנו בשבילים המתפתלים בין מבנים מוזרים דמוי כיפה ומקדשים מכוסי טחב. מנסים לדמיין את המקום בשיאו, את הביטלס עושים מדיטציה בחדרים המיוחדים וכותבים שירים.

כשסיימנו המשכנו הלאה לטקס הפוג’ה ליד הפסל של שיווה ומגדל השעון. הגענו מוקדם כדי לתפוס מקום, בשעה 18:00 פתחו את השער והמוני הודים נהרו אל  עמדת הפקדת הנעליים (מקום קדוש) ואל המדרגות שהובילו לשפת הנהר. באמצע ישבה להקה של אנשי דת לבושים בכתום והם החלו מנגנים שירים דתיים. הם ניגנו על הרמוניום, טבלה ,מצלתיים קטנטנות ושרו. עוד ועוד אנשים מצטרפים ומצטופפים יחד. הטקס אורך כשעה ובמהלך השירה אנשים מתפללים, רוחצים בנהר, משפריצים על עצמם מעט מים קדושים מהגנגס ולקראת הסוף מדליקים אש בלפידים דמויי נחש ומזיזים  אותו בתנועות סיבוביות באוויר. הזזת הלפיד באוויר היא כמו ברכה ולכן, כולם מנסים להגיע ללפידים העוברים בין האנשים. זה השלב שאנחנו חותכים לקחת את הנעליים שלנו. חוזרים למלון ואני מנסה להחזיר לעצמי משקל שאיבדתי בדרך על ידי חזירות קולינרית.

יום 10 – הנסיעה מהאבק והטינופת של דלהי להרים, הירוק והמים של רישיקש

DSC_0085

קמתי עם השעון ב5:20 ונרדמתי חזרה, ככה החלה שרשרת אירועים שגרמו לי לצאת רק ב 12:00 מדלהי.

הפקקים בשיאם וכך גם החום. אחרי שעתיים בערך השארתי את האבק והטינופת מאחורי ולאט לאט הנוף נהייה יותר כפרי, יותר ירוק, יותר חיות, יותר נקי. מצאתי את עצמי בכביש צר שמצד שמאל שלי זורם נחל שמקורו בנהר הגנגס ומצד ימין, כפרים קטנים, שדות תירס, איכרים מובילים את הבפלו שלהם לנחל ושוטפים אותם שם. מידי פעם דוכני איכרים ומידי פעם להקות קופים. (ערמות העשב הקשורות בנויות מספר שכבות, הליבה היא עשב המיועד לחיות המשק והשכבות החיצוניות מגינות על העשב הפנימי מהגשם. כך הם שומרים אוכל לחיות לתקופות שלא גדל מספיק )

הנסיעה עברה ללא תקלות מכניות, התקלה היחידה שקרתה שהנסיעה נכנסה לתוך החושך, אני מוצא את עצמי נוסע בכביש מלא בורות וממול משאיות ומכוניות מסנוורים אותי, המשקף של הקסדה כהה, אז אני מעלה אותו מעלה ואז הרוח והברחשים משכנעים אותי להחזיר אותו חזרה.. אז גם גיליתי שהפנס הקידמי של האופנוע שלי שווה לתחת ולא רואים איתו כלום בחושך. איכשהו הצלחתי להגיע ובזמן שקיבלתי מאנשים הוראות כיוון, פילחו לי מהמנשא ג’ריקן דלק.. נסעתי לBhandari Swiss cottage בהמלצת ישראלים ולקחתי חדר טוב ב 200 רופי. לאחר מכן ישבתי במסעדת הגן של המלון , מוקף עצים וקולות צרצרים. אכלתי ארוחת ערב ענקית והלכתי לישון בהתרגשות לקראת המקום החדש.

יום 9 – להיתקע באמצע שומקום בגשם ולחזור לדלהי לתקן את האופנוע.

הכביש המהיר אגרה-דלהי



6:50 בבוקר, סיימתי לקשור את הציוד על האופנוע (הפעם מוגן מהגשם) והתחלתי מנווט את דרכי בין הטינופת והפרות אל שער העיר. למזלי הצלחתי להתחמק מהפקקים והגעתי לכביש המהיר החדש-  taj expres hayway ב 8:00. “וואו! איזה כביש כיפי!”, אני צועק לעצמי בתוך הקסדה. 200 קילומטר, שלושה נתיבים לכל כיוון, תנועה דלילה ביותר, אספלט איכותי ונוף של שדות אורז וקני סוכר, פשוט תענוג. אני משייט בגז קבוע על 70-80 קמ”ש וסופג את החוויה.

 

כנראה שלא הייתי נהנה ככה לולא סבלתי כל כך בדרך הנה ולכן, כדי שאני אמשיך ליהנות בדרכים הבאות, גשם כבד החל לרדת. אני מוריד את המהירות ל40-50 קמ”ש ומנגב את משקף הקסדה מידי פעם. לא נשאר נקודה יבשה אחת על הגוף שלי וטמפרטורת הגוף שלי מתחילה לצנוח. אחרי שעה וחצי של רעידות לא רצוניות אני נשבר. כל כמה קילומטרים יש מבנה של שירותים ומסעדה שעתידה להיבנות ושם אני עוצר יחד עם עוד כמה אופנוענים. הם מסתכלים עלי כמו על חיזר בזמן שאני סוחט את הבגדים והנעלים ומנסה להתחמם. אחרי שעה בערך הגשם נחלש, אני מוציא את המעיל, מוודא שכל הציוד עדיין קשור טוב ומתניע את האופנוע. כלומר, ניסיתי להתניע, אחרי 20 דקות של ניסיונות בלתי פוסקים, כאב ברגל וחולצה רטובה שוב רק הפעם מזיעה, הבנתי שיש בעיה. התיישבתי על האופנוע בראש שמוט והתכוננתי נפשית לעוד אתגר שהודו מכינה לי.

בדרך כלל לאורך הכבישים הבין עירוניים נמצאים ישובים וערים רבים וקשה למצוא קטע כביש ארוך ללא בתים, חנויות או תחנות דלק. אך הפעם אני בכביש אגרה כמו כביש 6 בארץ ולא היה כלום בצד הדרך. אני מנסה לחשוב איך לפתור את הבעיה שלפתע אחד האנשים מצביע לי על המסוף שבו משלמים את האגרה ואומר את המילה “מכניק”. זרזיף של תקווה הופיע בליבי והתחלתי הולך קילומטר לבודקה. “הלוואי שהם יודעים אנגלית” אני ממלמל לעצמי. שהגעתי למבנה ראיתי אנשים במדים ופניתי לבחור עם הדרגות הכי גבוהות. אמרתי לו שהאופנוע שלי נתקע ואם יש פה מכונאי אולי שיכול לבוא לבדוק. הוא מסתכל עלי במבט ריקני ושואל אותי אם אני יודע הינדי. נראה לי שזו הנקודה שהפסקתי להאמין שאנשים יבינו אנגלית מחוץ לאתרי תיירות. אני אומר לו “מכניק” ומצביע על הקסדה שלי. את זה הוא הבין. הוא הלך לממונה שלו, והוא נתן לו מספר טלפון של מכונאי אופנועים. ניסינו להתקשר אבל הוא לא ענה. הוא לקח אותי החוצה והצביע לאופק ואומר לי שחמישה קילומטר מפה יש מכונאי וללכת לשם לקרוא לו. “כן, אני אלך חמישה קילומטר למקום שספק אם אמצא ואשאיר את כל הציוד שלי באמצע שומקום. לא נראה לי..” אני חושב לעצמי. אני חוזר לאופנוע ומבקש מהאופנועים האחרים שינסו לבדוק מה הבעיה, אף אחד לא הצליח. אחד האנשים שדיברתי איתם מקודם מגיע מהמסוף ואומר שהם הצליחו לתפוס את המכונאי והוא בדרך לפה, “הוא יגיע בעוד 40 דקות בערך”, הוא אומר לי. בינתיים מתקהלים כולם סביב האופנוע שלי ומדברים ביניהם בהינדי. “מכניק” אני שומע שוב מישהו אומר ומצביע לזוג אנשים המגיעים ברגל. “סאלאם עלכום” המכונאי אומר ומיד מתחיל לבדוק את האופנוע. הוא הגיע עם הבן שלו ועם כמה כלים בסיסיים. לפני שהצלחתי להבין מה הם עושים האופנוע מתניע. הוא מראה לי שניקה את הקרבורטור ושהכובע השחור שמתלבש על הפלאג מקולקל ולנסוע חזרה לדלהי שהכבל מחובר באופן רעוע לפלאג בלחץ ושהוא ניטרל את הסוויטש של המפתח בטענה שהמים חדרו לכבלים ועשו קצר ושאני צריך להחליף את צמת חוטי החשמל שמגיעה לסוויטש. “טוב, זה נשמע הגיוני”.. אני חשב לעצמי. הרי זה קרה בגשם ועכשיו האופנוע עובד.. אבל לא רציתי לנסוע ככה, שהכבל מחובר לפלאג בצורה כל כך מאולתרת וביקשתי שיביא כובע כזה חדש. הוא שלח את הבן שלו חזרה לכפר להביא את החלק. והמתנו לו עוד דקות ארוכות עד שחזר. 500 רופי ואני על הדרך חזרה לדלהי. בדרך אני כבר מתכנן לחזור למיין באזר לקחת חדר נורמאלי ולחזור למוסכניק הטוב שהייתי אצלו פעם קודמת. סיפרתי לו מה קרה ומיד הוא אמר שזה משבת מנוע- מפסק בכידון שמכבה את המנוע. הוא אומר שתמיד גשם נכנס לשם וגורם לבעיות. אחרי ניתוק המפסק, האופנוע חזר לעבוד כמו שצריך. הוא חיבר חזרה את הסוויטש ואני חזרתי למלון. סופסוף אכלתי משהו וגם היספקתי לצלם קצת את המיין באזר.

יום 8 – טאג’ מאהל ומבצר אגרה

הטאג מאהל ממבצר אגרה

אגרה, העיר שלולא הטאג’ מאהל אני בספק אם היו באים אליה כל כך הרבה תיירים. ב-6 בבוקר אנחנו מתייצבים בדלפק וקונים כרטיס ב- 750 רופי. עוברים בידוק ביטחוני שאלעל יכולים ללמוד ממנו ונכנסים למתחם. תעלות מים מובילות את העיניים אל הטאג’ מאהל אשר נחשף במלוא הדרו.

הטאג’ מאהל  נבנה על ידי הקיסר שה ג’אהאן לזכר אשתו השלישית, שהלכה לעולמה בשנת 1631 במהלך לידת בנם ה-14. כמות התיירים המבקרים בטאג’ מדי שנה גדול כפליים מאוכלוסייתה של אגרה. כולם רוצים לחזות במו עיניהם במבנה היפה ביותר עלי אדמות(לונלי פלאנט). למרות שהמבנה המרכזי הושלם אחר 8 שנים, המבנה כולו הושלם רק ב 1653 וזמן קצר לאחר מכן הודח הקיסר מכיסאו על ידי בנו אוראנגזב ונכלא במבצר אגרה עד סוף ימיו.

הייתה עננות כבדה ולכן לא קיבלנו את האור המיוחד של הבוקר שייחלנו לו, כמות התיירים הייתה דלילה יחסית, אנחנו מתקרבים לטאג’ ומנסים לצלם מכמה שיותר זוויות ולתעד את הפלא הזה. אחרי שחצינו את הגן חלצנו נעליים ועלינו במדרגות לכניסת המבנה. הלבן והניקיון מסנוורים. 35 סוגים של אבנים יקרות מעטרות את המבנה במוטיב של פרחים המסמלים את גן עדן. ובתוך המבנה מסך שיש מקיף את המצבות. המסך גולף מגוש שיש יחיד ומלא עיטורים ואבנים יקרות (אותו כבר אסור לצלם). הארכיטקטורה גאונית, 4 צריחים גבוהים נוטים קצת על צדם הרחק מהמבנה, כך שבמקרה של רעידת אדמה הם לא יפלו עליו. פסי קליגרפיות מעטרות את שערי המבנה וככל שעולים בגובה, רוחבם של הפסים עולה, כך שמסתכלים עליהם מלמטה נוצר הרושם של גודל אחיד לכל האורך.

אחרי שסיימנו בטאג’ המשכנו לצלם קצת את הגנים הצמודים וחזרנו למלון לארוחת בוקר. לכל מלון כאן יש מסעדת גג ובמקומות הטובים, עם נוף לטאג’.

מזג האוויר נהיה לח, דביק וחם. מזל שלקחתי חדר עם מזגן. החלטנו להישאר במלון ולצאת למבצר אחר הצהריים. ג’אן, אינגריט ולורה ימשיכו לתחנת הרכבת וג’ואנה ואליסיה ימשיכו איתי.

המבצר הינו אחד המבצרים המוגוליים היפים ביותר בהודו (לונלי פלאנט). המבצר בנוי אבן חול אדומה וניצב לנהר יאמונה. המבצר נבנה על ידי הקיסר אכבר ב-1565. אך הקיסרים הבאים הוסיפו חלקים נוספים ובמיוחד שיש לבן על ידי נכדו, שאה ג’אהאן.  הזענו מספיק וחזרנו חזרה למסעדת הגג לארוחת ערב ולנסות ליהנות ממעט בריזה.

שהגעתי לאגרה, אותו בחור שהביא אותי למלון, שאל אותי אם נסעתי בכביש החדש מדלהי לאגרה. לפני שיצאתי מדלהי, הכנסתי לגוגל מפות את הדרך כדי לקבל הוראות נסיעה, הוא הראה לי את הכביש ואמר לי לנסוע משם  אבל בספר מפות שקניתי הוא לא הופיע ולכן לא רציתי לקחת סיכון. עכשיו הבן אדם הזה אומר לי שהכביש נפתח שבוע שעבר והוא יקצר לי את הנסיעה בחצי לפחות. נכנסתי לאינטרנט לקרוא על הכביש הזה ואפילו ראיתי סרטונים ביוטיוב על הודים שמתלהבים שהם מגיעים למהירות של 140 על הכביש (להזכירכם המהירות הממוצעת בכביש בין עירוני עומד על 80 קמ”ש). ממש לא התחשק לי לחזור חזרה בדרך שבאתי והחלטתי לנסות את הכביש הזה. אני נפרד מאליסיה וג’ואנה שממשיכות מחר לדרמסלה ואני מקווה להגיע כבר מחר בערב לרישיקש. נסיעה של 400 קילומטר. הכל תלוי בכביש החדש, במצב המכאני של האופנוע ואם אני אצליח לקום מוקדם.

יום 7 – הנסיעה לאגרה, הסיוט.

מתקן הפנצ'רים מתלהב מהאופנוע

30 בבוקר מעמיס את האופנוע ויוצא לדרך. עוד קצת התברברות וב8:00 הגעתי לכביש הבין עירוני NH2 לאגרה. הכביש דומה יותר לכביש עירוני בארץ מאשר דרך ראשית. איכות האספלט מזגזגת בין סביר לבין סכנת נפשות. ורוב הזמן יש תנועה מאוד ערה שכוללת מכוניות, ריקשות, אופנועים, הולכי רגל, פרות, כרכרות, סוסים ומשאיות. מה גם שכיוון התנועה הוא רנדומאלי לחלוטין. רוב הזמן אני נוסע במהירות של 40-60 קמ”ש ובקטעים מפנקים ב 80 קמ”ש. הדרך עוברת רבות דרך ערים ששם התנועה פקוקה לגמרי והאוויר רווי ארומת אגזוזים.

אני נוסע בניב הימני (המהיר-הפוך מישראל) שלפתע מתפרץ לי אופנוען מגדר ההפרדה שמימין. אני סוטה שמאלה תוך כדי צפירה והוא ממשיך לסטות לכיווני, רגל ימין שלי קיבלה מכה מהאופנוע שלו ונזרקתי לשוליים. תוך כדי כל האירוע הזה אני עם היד והרגל על הברקס וממעיט בצורה ניכרת את מהירות הנסיעה ככה שכבר הייתי בשוליים, נסעתי יחסית לאט. הצלחתי להשתלט על האופנוע ולהחזיר אותו לאט חזרה לכביש. הלב שלי בדופק מקסימלי ואני מלא באדרנלין. ראיתי בדמיון איך הכל היה יכול להיגמר עכשיו.

הפעם הכביש יחסית פנוי והגעתי לנוף כפרי. תוך כדי שיוט ב70 קמ”ש אני מרגיש שהאופנוע מתחיל להתנדנד. אני מיד עוצר בצד ומזהה פנצ’ר בצמיג האחורי. “כל התקלות הולכות לקרות לי כבר בהתחלה?” אני חושב לעצמי בייאוש. אני מסתכל שמאלה וימינה ואין לי מושג מה לעשות עכשיו, “איפה לעזאזל יש פה פנצ’ר מאכר ואיך לעזאזל אני אגיע אליו?”. נפנפתי בידיים לאופנוען שבדיוק הגיע והוא עצר לידי. אני מצביע על הפנצ’ר והוא, מצביע למסעדה 30 מטר מאחורי. אני דוחף את האופנוע לשם ומגלה מתקן פנצ’רים צמוד למסעדה וגם תחנת דלק. “לא יאומן”  אני אומר לעצמי, לקבל פנצ’ר ליד פנצ’ר מאכר. הבחור תיקן את החור בפנימית כאילו זה היה צמיג אופניים ועל הדרך ראינו שהצמיג קרוע מבפנים ויש בו חור. בכל ארץ נורמלית אחרת היו מחליפים מיד את הצמיג, אבל לא פה בהודו. הוא ריפד לי את הצד הפנימי של הצמיג בחתיכות של פנימית ושלח אותי לדרכי (200 רופי).

מתקן הפנצ’רים מתלהב מהאופנוע

אני ממשיך ברכיבה לאגרה. ותקלה נוספת מגיעה לאתגר אותי, לפעמים שאני הייתי בעצירה מוחלטת ברמזור או בפקק, הטורים של המנוע היו יורדים ושהייתי נותן גז, המנוע היה נחנק וכבה. אני בכביש מלא מכוניות, חום מטורף סירחון של אגזוזים צפירות ללא הפסק והאופנוע נכבה לי באמצע הכביש. איזה כיף לי.. וזה חזר על עצמו מספר פעמים בכל עיר שהגעתי אליה

השעה כבר 11:00,  ופתאום אני מרגיש כאילו נכנסתי בקיר של לחות ותוך 30 שניות גשם התחיל לרדת. שיצאתי מדלהי לא חשבתי שירד גשם אז לא שמתי כיסוי נגד גשם על התיק. אז עצרתי בצד הדרך תחת עץ גדול ונכנסתי לתפוס מחסה אצל מוכר צ’אי. אחרי שעה של גשם חזק וצ’אי טעים הבנתי שאי אפשר לדעת מתי הגשם יפסק ואני צריך להמשיך בגשם. כיסיתי כמה שיכולתי את התיקים והמשכתי בנסיעה איטית של 40 קמ”ש, מנגב את הטיפות ממשקף הקסדה ומנסה לזהות בורות דרך המים שזורמים על הכביש. אחרי 4 שעות הגעתי לאגרה ונסעתי לפי השלטים לטאג’ מאהל. הגעתי לשער המערבי ששם הכניסה לרכבים אסורה. בחור אחד הציע לקחת אותי לאזור של המלונות  ולהראות לי מלון, כמובן שהוא יקבל עמלה על זה. אמרתי לו שאני רוצה להגיע למלון ספציפי והוא הסכים לקחת אותי לשם. הוא הרכיב את חבר שלו על האופנוע ונסעתי אחריו. אני לא יודע אם זה היה טריק או לא אבל שהגענו הוא נכנס למלון ויצא ואמר שהכל תפוס, שנכנסתי ושאלתי בקבלה אמרו לי שבאמת הכל תפוס. אז הלכתי לראות את המלון שהוא רצה להראות לי והוא היה מעפן אז ויתרתי, הוא אמר שיראה לי רק עוד מלון אחד, שנטי לודג’ ובאמת המלון הזה היה בסדר גמור. רק מה, המלון לא הסכים להביא לו עמלה אז הוא בא לבקש ממני.. החניתי את האופנוע בחניה מקורה בתוך המלון והעליתי את הציוד לחדר. שילמתי 800 רופי עבור חדר עם מזגן, בחירה מעולה. אגרה הייתה ממש חמה ולחה. ישר התקלחתי מכל הג’יפה שצברתי מהדרך ועליתי למסעדת הגג הצופה לטאג’ מאהל ולעיר כולה. הייתי מיובש ורעב אחרי שנסעתי רצוף כמעט כל היום, והיה נחמד לנוח במקום הזה. המסעדה התמלאה תיירים והתיישבתי ליד שולחן שדיבר אנגלית. הייתי כמהה לאינטראקציה עם תיירים אבל הייתי עייף ורעב וגם הם היו באמצע שיחה כזאת שלא הרגשתי נעים להפריע. לקראת סוף הארוחה מצאתי הפוגה בשיחה שלהם. “הגעתם היום?” שאלתי. ותוך שתי דקות ישבנו בשולחן אחד ודיברנו כל הערב. ג’ואנה, אליסיה ולורה סטודנטיות מוינה, ז’אן שעובד עם מעצב אופנה ואינגריד אשת עסקים מצרפת. קבענו להיפגש ב5:45 במסעדה ולצאת לטאג’ מאהל, ככה גם לא יהיו הרבה אנשים וגם הטאג’ יקבל גוון אור מיוחד מהזריחה. הקארמה משתפרת.

* בנסיעות ארוכות אני לא מוציא את המצלמה ולכן לא יהיו הרבה תמונות מהדרך, המצלמה  בתוך התיק שקשור לאופנוע וזה סיפור כל פעם להוציא ולהכניס אותה. להשאיר אותה בחוץ זו לא אופציה בגלל מזג האוויר ההפכפך. ובנוסף כל נסיעה כזאת היא מעל 6 שעות ואני לא רוצה להתעכב בדרך..

« Older Entries Recent Entries »