Tag Archives: אגרה

יום 10 – הנסיעה מהאבק והטינופת של דלהי להרים, הירוק והמים של רישיקש

DSC_0085

קמתי עם השעון ב5:20 ונרדמתי חזרה, ככה החלה שרשרת אירועים שגרמו לי לצאת רק ב 12:00 מדלהי.

הפקקים בשיאם וכך גם החום. אחרי שעתיים בערך השארתי את האבק והטינופת מאחורי ולאט לאט הנוף נהייה יותר כפרי, יותר ירוק, יותר חיות, יותר נקי. מצאתי את עצמי בכביש צר שמצד שמאל שלי זורם נחל שמקורו בנהר הגנגס ומצד ימין, כפרים קטנים, שדות תירס, איכרים מובילים את הבפלו שלהם לנחל ושוטפים אותם שם. מידי פעם דוכני איכרים ומידי פעם להקות קופים. (ערמות העשב הקשורות בנויות מספר שכבות, הליבה היא עשב המיועד לחיות המשק והשכבות החיצוניות מגינות על העשב הפנימי מהגשם. כך הם שומרים אוכל לחיות לתקופות שלא גדל מספיק )

הנסיעה עברה ללא תקלות מכניות, התקלה היחידה שקרתה שהנסיעה נכנסה לתוך החושך, אני מוצא את עצמי נוסע בכביש מלא בורות וממול משאיות ומכוניות מסנוורים אותי, המשקף של הקסדה כהה, אז אני מעלה אותו מעלה ואז הרוח והברחשים משכנעים אותי להחזיר אותו חזרה.. אז גם גיליתי שהפנס הקידמי של האופנוע שלי שווה לתחת ולא רואים איתו כלום בחושך. איכשהו הצלחתי להגיע ובזמן שקיבלתי מאנשים הוראות כיוון, פילחו לי מהמנשא ג’ריקן דלק.. נסעתי לBhandari Swiss cottage בהמלצת ישראלים ולקחתי חדר טוב ב 200 רופי. לאחר מכן ישבתי במסעדת הגן של המלון , מוקף עצים וקולות צרצרים. אכלתי ארוחת ערב ענקית והלכתי לישון בהתרגשות לקראת המקום החדש.

יום 8 – טאג’ מאהל ומבצר אגרה

הטאג מאהל ממבצר אגרה

אגרה, העיר שלולא הטאג’ מאהל אני בספק אם היו באים אליה כל כך הרבה תיירים. ב-6 בבוקר אנחנו מתייצבים בדלפק וקונים כרטיס ב- 750 רופי. עוברים בידוק ביטחוני שאלעל יכולים ללמוד ממנו ונכנסים למתחם. תעלות מים מובילות את העיניים אל הטאג’ מאהל אשר נחשף במלוא הדרו.

הטאג’ מאהל  נבנה על ידי הקיסר שה ג’אהאן לזכר אשתו השלישית, שהלכה לעולמה בשנת 1631 במהלך לידת בנם ה-14. כמות התיירים המבקרים בטאג’ מדי שנה גדול כפליים מאוכלוסייתה של אגרה. כולם רוצים לחזות במו עיניהם במבנה היפה ביותר עלי אדמות(לונלי פלאנט). למרות שהמבנה המרכזי הושלם אחר 8 שנים, המבנה כולו הושלם רק ב 1653 וזמן קצר לאחר מכן הודח הקיסר מכיסאו על ידי בנו אוראנגזב ונכלא במבצר אגרה עד סוף ימיו.

הייתה עננות כבדה ולכן לא קיבלנו את האור המיוחד של הבוקר שייחלנו לו, כמות התיירים הייתה דלילה יחסית, אנחנו מתקרבים לטאג’ ומנסים לצלם מכמה שיותר זוויות ולתעד את הפלא הזה. אחרי שחצינו את הגן חלצנו נעליים ועלינו במדרגות לכניסת המבנה. הלבן והניקיון מסנוורים. 35 סוגים של אבנים יקרות מעטרות את המבנה במוטיב של פרחים המסמלים את גן עדן. ובתוך המבנה מסך שיש מקיף את המצבות. המסך גולף מגוש שיש יחיד ומלא עיטורים ואבנים יקרות (אותו כבר אסור לצלם). הארכיטקטורה גאונית, 4 צריחים גבוהים נוטים קצת על צדם הרחק מהמבנה, כך שבמקרה של רעידת אדמה הם לא יפלו עליו. פסי קליגרפיות מעטרות את שערי המבנה וככל שעולים בגובה, רוחבם של הפסים עולה, כך שמסתכלים עליהם מלמטה נוצר הרושם של גודל אחיד לכל האורך.

אחרי שסיימנו בטאג’ המשכנו לצלם קצת את הגנים הצמודים וחזרנו למלון לארוחת בוקר. לכל מלון כאן יש מסעדת גג ובמקומות הטובים, עם נוף לטאג’.

מזג האוויר נהיה לח, דביק וחם. מזל שלקחתי חדר עם מזגן. החלטנו להישאר במלון ולצאת למבצר אחר הצהריים. ג’אן, אינגריט ולורה ימשיכו לתחנת הרכבת וג’ואנה ואליסיה ימשיכו איתי.

המבצר הינו אחד המבצרים המוגוליים היפים ביותר בהודו (לונלי פלאנט). המבצר בנוי אבן חול אדומה וניצב לנהר יאמונה. המבצר נבנה על ידי הקיסר אכבר ב-1565. אך הקיסרים הבאים הוסיפו חלקים נוספים ובמיוחד שיש לבן על ידי נכדו, שאה ג’אהאן.  הזענו מספיק וחזרנו חזרה למסעדת הגג לארוחת ערב ולנסות ליהנות ממעט בריזה.

שהגעתי לאגרה, אותו בחור שהביא אותי למלון, שאל אותי אם נסעתי בכביש החדש מדלהי לאגרה. לפני שיצאתי מדלהי, הכנסתי לגוגל מפות את הדרך כדי לקבל הוראות נסיעה, הוא הראה לי את הכביש ואמר לי לנסוע משם  אבל בספר מפות שקניתי הוא לא הופיע ולכן לא רציתי לקחת סיכון. עכשיו הבן אדם הזה אומר לי שהכביש נפתח שבוע שעבר והוא יקצר לי את הנסיעה בחצי לפחות. נכנסתי לאינטרנט לקרוא על הכביש הזה ואפילו ראיתי סרטונים ביוטיוב על הודים שמתלהבים שהם מגיעים למהירות של 140 על הכביש (להזכירכם המהירות הממוצעת בכביש בין עירוני עומד על 80 קמ”ש). ממש לא התחשק לי לחזור חזרה בדרך שבאתי והחלטתי לנסות את הכביש הזה. אני נפרד מאליסיה וג’ואנה שממשיכות מחר לדרמסלה ואני מקווה להגיע כבר מחר בערב לרישיקש. נסיעה של 400 קילומטר. הכל תלוי בכביש החדש, במצב המכאני של האופנוע ואם אני אצליח לקום מוקדם.

יום 7 – הנסיעה לאגרה, הסיוט.

מתקן הפנצ'רים מתלהב מהאופנוע

30 בבוקר מעמיס את האופנוע ויוצא לדרך. עוד קצת התברברות וב8:00 הגעתי לכביש הבין עירוני NH2 לאגרה. הכביש דומה יותר לכביש עירוני בארץ מאשר דרך ראשית. איכות האספלט מזגזגת בין סביר לבין סכנת נפשות. ורוב הזמן יש תנועה מאוד ערה שכוללת מכוניות, ריקשות, אופנועים, הולכי רגל, פרות, כרכרות, סוסים ומשאיות. מה גם שכיוון התנועה הוא רנדומאלי לחלוטין. רוב הזמן אני נוסע במהירות של 40-60 קמ”ש ובקטעים מפנקים ב 80 קמ”ש. הדרך עוברת רבות דרך ערים ששם התנועה פקוקה לגמרי והאוויר רווי ארומת אגזוזים.

אני נוסע בניב הימני (המהיר-הפוך מישראל) שלפתע מתפרץ לי אופנוען מגדר ההפרדה שמימין. אני סוטה שמאלה תוך כדי צפירה והוא ממשיך לסטות לכיווני, רגל ימין שלי קיבלה מכה מהאופנוע שלו ונזרקתי לשוליים. תוך כדי כל האירוע הזה אני עם היד והרגל על הברקס וממעיט בצורה ניכרת את מהירות הנסיעה ככה שכבר הייתי בשוליים, נסעתי יחסית לאט. הצלחתי להשתלט על האופנוע ולהחזיר אותו לאט חזרה לכביש. הלב שלי בדופק מקסימלי ואני מלא באדרנלין. ראיתי בדמיון איך הכל היה יכול להיגמר עכשיו.

הפעם הכביש יחסית פנוי והגעתי לנוף כפרי. תוך כדי שיוט ב70 קמ”ש אני מרגיש שהאופנוע מתחיל להתנדנד. אני מיד עוצר בצד ומזהה פנצ’ר בצמיג האחורי. “כל התקלות הולכות לקרות לי כבר בהתחלה?” אני חושב לעצמי בייאוש. אני מסתכל שמאלה וימינה ואין לי מושג מה לעשות עכשיו, “איפה לעזאזל יש פה פנצ’ר מאכר ואיך לעזאזל אני אגיע אליו?”. נפנפתי בידיים לאופנוען שבדיוק הגיע והוא עצר לידי. אני מצביע על הפנצ’ר והוא, מצביע למסעדה 30 מטר מאחורי. אני דוחף את האופנוע לשם ומגלה מתקן פנצ’רים צמוד למסעדה וגם תחנת דלק. “לא יאומן”  אני אומר לעצמי, לקבל פנצ’ר ליד פנצ’ר מאכר. הבחור תיקן את החור בפנימית כאילו זה היה צמיג אופניים ועל הדרך ראינו שהצמיג קרוע מבפנים ויש בו חור. בכל ארץ נורמלית אחרת היו מחליפים מיד את הצמיג, אבל לא פה בהודו. הוא ריפד לי את הצד הפנימי של הצמיג בחתיכות של פנימית ושלח אותי לדרכי (200 רופי).

מתקן הפנצ’רים מתלהב מהאופנוע

אני ממשיך ברכיבה לאגרה. ותקלה נוספת מגיעה לאתגר אותי, לפעמים שאני הייתי בעצירה מוחלטת ברמזור או בפקק, הטורים של המנוע היו יורדים ושהייתי נותן גז, המנוע היה נחנק וכבה. אני בכביש מלא מכוניות, חום מטורף סירחון של אגזוזים צפירות ללא הפסק והאופנוע נכבה לי באמצע הכביש. איזה כיף לי.. וזה חזר על עצמו מספר פעמים בכל עיר שהגעתי אליה

השעה כבר 11:00,  ופתאום אני מרגיש כאילו נכנסתי בקיר של לחות ותוך 30 שניות גשם התחיל לרדת. שיצאתי מדלהי לא חשבתי שירד גשם אז לא שמתי כיסוי נגד גשם על התיק. אז עצרתי בצד הדרך תחת עץ גדול ונכנסתי לתפוס מחסה אצל מוכר צ’אי. אחרי שעה של גשם חזק וצ’אי טעים הבנתי שאי אפשר לדעת מתי הגשם יפסק ואני צריך להמשיך בגשם. כיסיתי כמה שיכולתי את התיקים והמשכתי בנסיעה איטית של 40 קמ”ש, מנגב את הטיפות ממשקף הקסדה ומנסה לזהות בורות דרך המים שזורמים על הכביש. אחרי 4 שעות הגעתי לאגרה ונסעתי לפי השלטים לטאג’ מאהל. הגעתי לשער המערבי ששם הכניסה לרכבים אסורה. בחור אחד הציע לקחת אותי לאזור של המלונות  ולהראות לי מלון, כמובן שהוא יקבל עמלה על זה. אמרתי לו שאני רוצה להגיע למלון ספציפי והוא הסכים לקחת אותי לשם. הוא הרכיב את חבר שלו על האופנוע ונסעתי אחריו. אני לא יודע אם זה היה טריק או לא אבל שהגענו הוא נכנס למלון ויצא ואמר שהכל תפוס, שנכנסתי ושאלתי בקבלה אמרו לי שבאמת הכל תפוס. אז הלכתי לראות את המלון שהוא רצה להראות לי והוא היה מעפן אז ויתרתי, הוא אמר שיראה לי רק עוד מלון אחד, שנטי לודג’ ובאמת המלון הזה היה בסדר גמור. רק מה, המלון לא הסכים להביא לו עמלה אז הוא בא לבקש ממני.. החניתי את האופנוע בחניה מקורה בתוך המלון והעליתי את הציוד לחדר. שילמתי 800 רופי עבור חדר עם מזגן, בחירה מעולה. אגרה הייתה ממש חמה ולחה. ישר התקלחתי מכל הג’יפה שצברתי מהדרך ועליתי למסעדת הגג הצופה לטאג’ מאהל ולעיר כולה. הייתי מיובש ורעב אחרי שנסעתי רצוף כמעט כל היום, והיה נחמד לנוח במקום הזה. המסעדה התמלאה תיירים והתיישבתי ליד שולחן שדיבר אנגלית. הייתי כמהה לאינטראקציה עם תיירים אבל הייתי עייף ורעב וגם הם היו באמצע שיחה כזאת שלא הרגשתי נעים להפריע. לקראת סוף הארוחה מצאתי הפוגה בשיחה שלהם. “הגעתם היום?” שאלתי. ותוך שתי דקות ישבנו בשולחן אחד ודיברנו כל הערב. ג’ואנה, אליסיה ולורה סטודנטיות מוינה, ז’אן שעובד עם מעצב אופנה ואינגריד אשת עסקים מצרפת. קבענו להיפגש ב5:45 במסעדה ולצאת לטאג’ מאהל, ככה גם לא יהיו הרבה אנשים וגם הטאג’ יקבל גוון אור מיוחד מהזריחה. הקארמה משתפרת.

* בנסיעות ארוכות אני לא מוציא את המצלמה ולכן לא יהיו הרבה תמונות מהדרך, המצלמה  בתוך התיק שקשור לאופנוע וזה סיפור כל פעם להוציא ולהכניס אותה. להשאיר אותה בחוץ זו לא אופציה בגלל מזג האוויר ההפכפך. ובנוסף כל נסיעה כזאת היא מעל 6 שעות ואני לא רוצה להתעכב בדרך..